בג"ץ 655/18 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי באשדוד

השופט נ' סולברג :

1.

עתירה למתן צו על-תנאי, בגדרה מבקשת העותרת 1 (להלן: העותרת ) להורות על ביטול פסק הדין שניתן על-ידי המשיב 1 (להלן: בית הדין האזורי ), בגדרו אושר הסכם פשרה בין העותרת לבין המשיב 5, בן זוגה לשעבר (להלן: המשיב ). כמו כן מבקשת העותרת להורות למשיב 4 (להלן: המשרד לביטחון פנים ) לנמק, כיצד ניתן למשיב רישיון לנשיאת כלי נשק, חרף צו ההרחקה שהוצא נגדו.

2.

העותרת והמשיב היו נשואים זה לזה, ולהם שני ילדים משותפים (העותרים

3-2). בעקבות הפרידה נתגלע בין הצדדים סכסוך כספי, שהובא לפני בית הדין האזורי. ביום 31.12.2015, בתום הליך ממושך, אישר בית הדין האזורי הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, ולפיו ישלם המשיב לעותרת סך של 250,000 ₪, ובכך יבואו לקיצן התביעות ההדדיות ביניהם. ביום 4.1.2016 הגישה העותרת ערעור על פסק הדין למשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני הגדול ), בגדרו ביקשה להורות על ביטול הסכם הפשרה. לטענתה, הסכמתה לפשרה ניתנה מחמת הלחץ שהופעל עליה מצד דייני בית הדין האזורי, ומתוך הסתמכות על דבריו של בא-כוחה אשר שכנע אותה להביע את הסכמתה 'בכדי להראות טוב בביה"ד, להראות שאנחנו זורמים עם הדיינים'. דא עקא, שהמשיב הסכים לפשרה, ובית הדין האזורי 'מיהר להחיל את הדברים בקניין סודר', מבלי שהעותרת מודעת לכך שהדבר מהווה 'סוף פסוק'. ביום 30.5.2016 דחה בין הדין הרבני הגדול את הערעור, וקבע כי אין עילה לבטל את הסכם הפשרה, שהתקבל על-ידי הצדדים לאחר מחשבה והתייעצות.

3.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה מבקשת העותרת להורות על ביטול הסכם הפשרה שאושר על-ידי בית הדין האזורי. בשונה מטענותיה לפני בית הדין הרבני הגדול, העותרת אינה נתלית עוד בהסתמכות על דברי בא-כוחה, אלא בטענה כי בעת שניתנה הסכמתה לפשרה היתה במצב של 'אי-שפיות זמנית'. להוכחת טענתה מצרפת העותרת חוות דעת מטעם פסיכולוג קליני. לטענת העותרת, דייני בית הדין האזורי הילכו עליה אימים, התעלמו ממצוקתה ולא הסבירו לה את משמעות הסכמתה. אילו הבינה את מצב הדברים לאשורו, לא היתה מסכימה לפשרה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. בהתאם להלכה הפסוקה, התערבות בית משפט זה בהליכים המתנהלים בבתי הדין הדתיים נעשית במשורה, והיא מוגבלת למצבים חריגים המצדיקים זאת . עיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מלמד, כי הסכם הפשרה הושג לאחר התייעצות בין הצדדים, ובין כל אחד מן הצדדים לבין דייני בית הדין בנפרד. בית הדין הרבני הגדול שב ובחן את הדברים, וקבע כי לא נפל פגם במהלך הדיון ובאופן קבלת פסק הדין. יתר על כן, טענתה של העותרת כי היתה נתונה במצב של 'אי-שפיות זמנית' לא נטענה על-ידה בערעור לבית הדין הרבני הגדול, ונטענה לפנינו לראשונה בהסתמך על חוות דעת שניתנה 5 ימים עובר להגשת העתירה (ומוטב שלא להרחיב את הדיבור על חוות הדעת, שאינה מעוררת רושם מקצועי רב, לשון המעטה).

5.

אשר לטענותיה של העותרת נגד המשרד לביטחון פנים – עיון בנספח ג' אליו הפנתה העותרת בהקשר זה, מלמד כי כלל לא ניתן צו הרחקה נגד המשיב. לכך יש להוסיף את העובדה שהעותרת לא הקדימה לפנות בעניין למשרד לביטחון פנים.

6.

אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.