בג"ץ 6561/98 היאם מליחאת נ. שר הפנים

בפני בקשה לחיוב המשיב בהוצאות העתירה. שעניינה, בקשה לאיחוד משפחות שהוגשה למשיב עוד בחודש אפריל 1996. מכתב העתירה עולה כי מלבד תשובות לאקוניות על-כך כי עניינם של העותרים מצוי בטיפול במשיב, לא נעשתה כל פעולה ממשית לקידום עניינם של העותרים.

לעומת-זאת, זמן קצר, יחסית, לאחר הגשת העתירה, החליט המשיב להיעתר לבקשת איחוד המשפחות, כעולה מאישור באת-כוח המשיב לבא-כוח העותרים מיום 16.5.99.

באת-כוחו של המשיב טוענת כי בפני המשיב תלויות ועומדות אלפי בקשות, אשר הטיפול בהן דורש מידה לא מבוטלת של זמן. לאור-זאת, לשיטת המשיב, אין תימה על כך כי הטיפול בבקשה התארך עד למועד האמור לעיל.

עוד טוען המשיב כי אין לעותרים זכות 'מוקנית' לאיחוד משפחות, אלא הדבר נתון כל כולו בשיקול דעתו של המשיב. לבסוף, טוען המשיב, כי יש להביא בחשבון את העובדה כי העותרים קיבלו את מבוקשם בעתירה, ללא צורך בדיון.

אין אני מקבלת את גישת המשיב. הבקשה נשוא עתירה זו, הוגשה לפני שלוש שנים. פרק זמן כה רב, היה אמור להספיק למשיב לעמוד על קיומם של מניעה פלילית או ביטחונית מחד גיסא, ועל קיומו של מרכז חיים, מאידך גיסא. העובדה, אם אכן עובדה היא, כי בדיקות מעין אלה גוזלות זמן רב וכי בפני המשיב תלויות אלפי בקשות מעין אלה שהגישו העותרים, איננה יכולה להוות צידוק לשיהוי הרב בטיפול בבקשתם.

לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי עתירת העותרים, היא זו אשר הניעה את המשיב להחליט בסופו של יום, בבקשת איחוד המשפחות שהגישו הם. מכיוון שכך, זכאים העותרים להוצאות בעתירה זאת.( בג"ץ 842/93 אלנסאסרה

נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4)217).

לעניין גובה ההוצאות, מביאה אני בחשבון כי העתירה התייתרה בשלב מוקדם מאוד של ההליך וטרם שהיה סיפק לקיים דיון בעניינה.

בשים לב לעובדה זאת, כמו גם לכלל נסיבות העניין, מורה אני כי המשיב ישלם לעותר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.