בג"ץ 6606/02 צברי אילון נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת העורר להתיר לו לצאת מן הארץ למטרת חופשה משפחתית.

ביום 26.7.1995 הוגש נגד העורר כתב אישום בגין ביצוע העבירות הבאות: קבלת שוחד, תרמית בניירות ערך, קשירת קשר לבצע פשע, מרמה והפרת אמונים, ועבירות מטבע חוץ. העורר משוחרר ממעצר, בערובה העומדת על סך של 900,000 ש"ח. נאסר עליו לצאת מן הארץ, ודרכונו הופקד ברשות לניירות ערך.

בחודש יולי 2002, הגיש העורר, לבית המשפט המחוזי, בקשה לצאת את הארץ לחופשה משפחתית בת 11 ימים. בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר ע' מודריק) החליט לדחות את הבקשה. בהחלטתו ציין כי:

"הייתי מניח בידו [של העורר] גם כעת רשות יציאה כפי שהוא מבקש (תוך הפקדת ערובה במזומן או בערבות בנקאית שלא תפחת מן הסך של חצי מליון ש"ח ואף יותר מכך וכן חיובו בערבויות צד ג' בסכומים דומים), אלמלא הייתי עסוק בעם הימים האלה (פגרת בתי המשפט) במאמץ אינטנסיבי לסיים את הכרעת הדין. הנאשם [העורר], באמצעות סניגורו, בוודאי מודע לכך. הוא יודע אל נכון כי בתום פגרת הקיץ או זמן לא רב לאחר מכן ייקרא לשמיעת הכרעת דינו. זוהי אם כן נקודת זמן רגישה ביותר ".

2.כנגד החלטה זו מלין העורר. הוא טוען, כי עיכוב יציאתו מן הארץ למשך שמונה וחצי שנים הנו בלתי מידתי בעליל ואינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן הוא מציין, כי בשנת 1999 אופשר לו לצאת את הארץ, ולא חלו מאז שינויים המצדיקים, בזו הפעם, שלא להתיר לו לצאת לחו"ל. כמו כן הוא מבקש לגזור גזרה שווה מבש"פ 3256/02 רפאל כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). באותה פרשה, הורשע העורר בביצוען של עבירות מס הכנסה והושת עליו, בין היתר, עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. העורר שם לא השלים עם הרשעתו ועם העונש שהוטל עליו, והגיש ערעור. בד בבד, ביקש העורר להתיר לו לצאת לחו"ל לצורך מכירת דירתו ולצורך חידוש עסקיו שם. בית המשפט העליון, מפי השופט א' א' לוי, החליט להתיר לעורר את מבוקשו, בתנאי שיפקיד ערבות בסך 75,000 ש"ח.

המדינה מתנגדת לבקשה, וסומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. היא מדגישה, כי קיימות מספר אינדיקציות המצביעות על כך שישנו חשש קונקרטי שהעורר עלול להתחמק מאימת הדין: העורר מואשם בעבירות כלכליות חמורות ביותר; הוא הורשע בשיבוש מהלכי משפטו הנוכחי, הרשעה המעידה, כשלעצמה, על תשתית קשריו בחו"ל ועל ניסיונותיו להעביר כספים לחשבונות בנק בחו"ל. לעורר, כך טוענת המדינה, אינטרס להעביר את מרכז חייו לחו"ל, שכן אין לו יכולת מעשית לפעול בשוק ההון הישראלי. כמו כן מציינת המדינה, כי הגשת הערר בעיתוי הנוכחי מעוררת סימני שאלה, שכן בקשות אחרות ליציאה לחו"ל, שהגיש העורר בעבר, נדחו בבית המשפט המחוזי, ועל החלטות אלו לא הוגש ערר.

3.אין חולקים כי לבית המשפט הסמכות להורות על עיכוב יציאתו מן הארץ של נאשם. כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו זו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו ליתן משקל לזכות היסוד של הנאשם לצאת מהארץ (שאף עוגנה בסעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). עם זאת, הזכות לצאת מן הארץ אינה מוחלטת והיא בעלת אופי יחסי (בש"פ 6654/93 דניאל בינקין נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (1) 290, 293). היא ניתנת להגבלה מכוח אינטרסים ציבוריים אחרים. לעניין ההתנגשות בין הזכות לצאת את הארץ לבין האינטרס הציבורי בדבר ניהול ההליך הפלילי, כבר נאמר על-ידי הנשיא (אז המשנה לנשיא) א' ברק (שם, בעמ' 294-293):

"לא כל טעם ציבורי מצדיק הגבלה של חופש היציאה מן הארץ. חשיבותה של זכות היסוד מובילה לכך כי לעניין הגבלה הנעוצה בקיומו של הליך פלילי התלוי ועומד, הטעם הציבורי העיקרי המצדיק פגיעה בזכות היסוד הוא החשש כי הנאשם לא יתייצב לדינו".

לעניין אמת המידה לפיה יוחלט האם לאסור על נאשם לצאת את הארץ, נאמר, באותה פרשה, כי:

"...לא כל חשש לאי-התייצבות מצדיק הגבלת חופש היציאה מן הארץ. לאור אופייה החוקתי של הזכות לצאת מהארץ, רק אפשרות סבירה או ודאות קרובה - ואין לנו צורך להכריע בהליך זה בין חלופות אלה... - לאי-התייצבות למשפט יצדיקו מתן צו איסור יציאה מהארץ" (פרשת בינקין , עמ' 294)

מאוחר יותר, בבש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' אלברט עמר , פ"ד מח (3) 133, קבע השופט מ' חשין, כי המבחן שצריך לשמש את בתי המשפט, בבואם להחליט האם לאסור על נאשם לצאת את הארץ, הוא המבחן של "אפשרות סבירה" כי בצאתו את הארץ יסכל הנאשם את מהלכו של ההליך הפלילי (שם, בעמ' 142). לשון אחר: די בקיומו של יסוד סביר לחשש כי נאשם יסכל את ההליך בעניינו, על-מנת להצדיק את עיכוב יציאתו מן הארץ (ראו גם: דברי השופטת ד' ביניש, בע"פ 5790/02 מדינת ישראל נ' יצחק יעקב (טרם פורסם)); מבחן דומה נקבע גם לעניין מעצרו של נאשם עד תום משפטו (סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-). "הנה כי כן, לעניין מעצרו של נאשם קבע המחוקק מפורשות את נוסחת איזון האינטרסים, ופשוט בעיניי ששחרור בערובה וקביעת תנאים לשחרור בערובה אמורים ללכת בדרך זו שנכבשה" (פרשת עמר , בעמ' 142).

4.על אפשרות סבירה לסיכול ההליך ניתן ללמוד, בין היתר, מן המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, מחומרתם ומהנסיבות הנלוות לביצועם, מהשלב בו עומד ההליך הפלילי, מחומרת העונש הצפוי, ומנסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו גם: בש"פ 2323/96 מדינת ישראל נ' אילל , תק-על 96 (1) 159). בענייננו שלנו, בהתחשב בנסיבות שנפרשו בפני, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה אין לאפשר לעורר לצאת את הארץ. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, המעשים המיוחסים לעורר בכתב-האישום קשים ומורכבים עד-מאוד. לא ניתן להתעלם מכך, שהעורר מילא תפקיד בכיר במערכת הבנקאית הגדולה ביותר בישראל, ושהעבירות המיוחסות לו הן על רקע פגיעה במערכת שהעסיקה אותו. נראה, כי אם יורשע העורר, הוא צפוי, בין היתר, לעונש מאסר ממושך בפועל, ותמנע ממנו היכולת לשוב ולפעול בשוק ההון. בית המשפט המחוזי, בהחלטה אחרת בעניינו של העורר, ציין כי, על פניו, לעורר אין קושי לעקור מן הארץ. לעורר אין אינטרסים כלכליים משמעותיים במדינת ישראל העשויים להיפגע אם לא ישוב לארץ, ועל כך יש להוסיף את החשש, שמביעה המדינה, כי לעורר חשבונות בנק בחו"ל להם הבריח כספים מהארץ (מקצת מכספים אלה נתפסו על-ידי המדינה). זאת ועוד: העורר ניסה לשבש את הליכי המשפט, תוך שהוא מסתייע בקשריו בחו"ל, ואף הורשע בגין מעשיו. בכך, פגע העורר, במו ידיו, באמון שהוא מבקש שינתן בו. לבסוף, משפטו של העורר נמצא לקראת סיום, ובחודשיים הקרובים צפויה להינתן בו הכרעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, נקודת זמן זו הנה רגישה.

יתרה מכך: יש לשקול גם את עוצמת הפגיעה בזכותו של העורר לצאת מן הארץ. זו מושפעת גם ממטרת הנסיעה - טיול משפחתי. כבר נאמר על-ידי השופט י' טירקל, בבג"צ 4706/02 שיח' ראיד סאלח ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם), כי "מטרת הנסיעה ויעד הנסיעה הם שיקולים חשובים לענין עוצמת הפגיעה בזכות. הגבלת זכות היציאה מן הארץ של מי שיציאתו חיונית וחשובה עשויה להעצים את הפגיעה בו. אינו דומה מי שיציאתו נועדה, לדוגמא, לצורך טיפול רפואי, למשל, למי שיציאתו נועדה למטרת טיול".

5.העורר מבקש להסתמך על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו, מ1999-, לפיה הותר לו לצאת את הארץ. אלא שבהחלטה מאוחרת של בית המשפט המחוזי (מיום 9.8.1999) נאמר, מפורשות, כי ההיתר מוצדק "רק למטרה שאפשר להגדיר אותה כחיונית על פי העניין (דוגמת צרכי עיסוק או צרכי ריפוי)". על סמך הדברים האלה, נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי בקשות אחרות של העורר לצאת את הארץ לצרכים שאינם חיוניים (החלטות מיום 18.4.2000, 27.6.2000 ו- 12.8.2001). לפיכך, גם היום, כאשר מטרת הנסיעה, כפי שמצהיר עליה העורר, היא חופשה משפחתית, אין בהחלטה משנת 1999 כדי לתמוך בעמדת העורר. גם האמור בפרשת רפאל כהן הנ"ל אין בו כדי לתמוך בבקשת העורר. באותה פרשה הותר, כאמור, לעורר לצאת את הארץ כדי להסדיר את עסקיו, קודם לכליאתו, ולמכור את דירתו כדי שיוכל לשלם קנס. בית המשפט העליון סבר, כי תכלית זו, בהתחשב בנסיבות האחרות של המקרה, מצדיקה היענות לבקשה. נסיבות המקרה שלנו הן, כאמור, שונות בתכלית. רצון העורר לנפוש עם משפחתו, דווקא בעיתוי הנוכחי, אין בו, בנסיבות המקרה הזה, כדי להצדיק להיעתר לבקשה, לנוכח השיקולים המונחים על הכף האחרת.

כללו של דבר, לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, שלא להתיר לעורר, בשלב זה, לצאת את הארץ.

הערר נדחה.