בג"ץ 6606/99 סאלם אל קייסי נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' אור, ע' קמא וא"צ בן זמרה) בע"פ 1314/99 מיום 24.8.99, בו התקבל ערעור המשיבה על חומרת העונש שנגזר על המבקש.

1.המבקש הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום בעבירות של פריצה לרכב בכוונה לגונבו (עבירה לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, התשל"ז- 1977); ניסיון לגניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413ב וסעיף 25 לחוק העונשין) עבירה של החזקת מכשירי פריצה (סעיף 413ז לחוק העונשין); ועבירה של כניסה לישראל שלא כדין (סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-).

2.בבית משפט השלום נגזר על הנאשם עונש של 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בהם לא יורשע בעבירות של שליחת יד ברכוש הזולת ו2- חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בהם לא יורשע בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

3.המשיבה ערערה על קולת עונש המאסר בפועל. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וגזר על המבקש עונש מאסר בפועל של 20 חודשים.

4.המבקש טוען כי יש להעניק לו רשות ערעור בתיק שכן קיימים חילוקי דעות מהותיים בין השופטים בערכאות דלמטה באשר לשיקולי הענישה ורמת הענישה הנדרשת לעברייני גניבות רכב. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש שהינו ללא עבר פלילי ועם תסקיר חיובי מקצין המבחן. בענין זה, מציין המבקש את פסק הדין בע"פ 172/99, 178/99 אבו סנינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו הקל בית המשפט בעונשם של נאשמים שהורשעו בעבירות של קבלת חלקי רכב אשר פורקו מרכב שנגנב וניסיון למכרם לאחרים (עבירות לפי סעיפים 413י ו413-יא לחוק העונשין). כמו כן, טוען המבקש, כי החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה יש לתת משקל רב לאלמנט ההרתעה על מנת להילחם בתופעת גניבות הרכב, מנוגדת לעקרונות הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולעקרונות הענישה כפי שבאו לידי ביטוי בדו"ח ועדת גולדברג לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור שכן לא התקיימו, לטענתה, הנסיבות המיוחדות בהן מעניק בית המשפט זה רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי בין הצדדים היה הסדר בו נקבע, בין היתר, כי המשיבה תעתור לעונש של 24 חודשי מאסר, ובדיון בבית משפט, הדגישה המשיבה כי עונש זה הינו הרף המינימלי לעבירות מסוג זה. כמו כן טוענת המשיבה כי המחלוקת בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי היתה בשאלה מהו העונש ההולם מקרה זה, ועל כן אין מקום לשאלה שמעלה המבקש לגבי חריגה מעיקרון ההלימה לצורכי התרעה וההשלכות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על סוגיה זו.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ככלל, בית משפט זה לא ידון כערכאת ערעור שניה על חומרת העונש, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו: ע"פ 3423/96 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנן, אין מתקיימות נסיבות מיוחדות מעין אלה. שתי ערכאות נתנו דעתן לעונש שראוי לגזור על המבקש, הגם שנחלקו ביניהן באשר למידת העונש, אין פסקי דינם מעוררים שאלות מהותיות המצדיקות דיון שלישי בענין זה.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית.