בג"ץ 6651/97בדרי מוצגיאשווילי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' פינקלמן) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר, תושב נהריה, כבן 26, עומד לדין באישום של רצח. לפי כתב האישום, העורר היה מעורב בקטטה שהתפתחה בצהרי יום, באחד מרחובות נהריה, בקרב קבוצת צעירים. במהלך ויכוח, נתן העורר מכת אגרוף בפני אחד הצעירים, המכונה ישרו. צעיר אחר, המכונה גוצ'ה, נער כבן 17, החזיר לעורר מכת אגרוף בפניו. בתגובה הוציא העורר סכין מתקפלת מכיס מכנסיו כדי לדקור את גוצ'ה. בשלב זה התערב צעיר אחר מקרב הקבוצה, תומר שמו, ותפס את העורר מאחוריו, כדי למנוע בעדו לדקור את גוצ'ה. העורר השתחרר מן התפיסה, רץ לעבר גוצ'ה ודקר אותו בחזה. גוצ'ה נפצע בליבו, נלקח לבית חולים, ולאחר עשרה ימים נפטר.

העורר מכחיש כל קשר לארוע, ואף אינו מוכן לאשר עצם נוכחותו במקום הארוע, שעה שהמנוח נדקר. על יסוד הודעה של תומר, שניתנה ביום הארוע, לפיה בדרי (הוא שם העורר) דקר את המנוח, נתפס העורר ונעצר בבית חברו, כעשרה ימים לאחר הארוע, כאשר חזר מטבריה, לשם נסע, לדבריו, לטיול. מעבר לכך לא היה העורר מוכן לשתף פעולה עם המשטרה, ואף לא היה מוכן לחתום על הודעה במשטרה.

בבית המשפט המחוזי התמקד בא-כוח העורר בטענה אחת: שחומר הראיות נגד העורר "חלש וקלוש ביותר", עד שאינו נותן יסוד למעצר העורר. הוא הציג את טענתו בפני בית המשפט בפירוט רב: הצביע על סתירות מהותיות בעדות המרכזית נגד העורר ועל תמיהות שאין להן הסבר בחומר הראיות. בית המשפט קיבל את חומר הראיות לעיונו. בהחלטתו לא ביקש בית המשפט להשיב על פרטי הטענה של בא-כוח העורר: הסתירות והתמיהות בחומר הראיות, עליהן הצביע בא-כוח העורר, נותרו כפי שהיו. בית המשפט הסתפק במסקנה, וכך אמר: "מתוך הודעות אלה [כלומר, ההודעות שנמסרו על ידי ישרו ועל ידי תומר] עולה, ובשלב זה בדרגה של לכאורה, כל מסכת העובדות כפי שפורטה בכתב האישום". בכך הסתפק בית המשפט כדי לבסס את עילת המעצר נגד העורר.

אכן, אם יש ראיות לכאורה, לפיהן העורר הוא שדקר את המנוח, אין ספק שקמה עילת מעצר נגד העורר. אך, בערר זה, חוזר בא-כוח העורר וטוען כי אין די בחומר הראיות כדי להחזיק את העורר במעצר. הוא מסכים כי יש ראיות לכאורה נגד העורר, אך כך, לדעתו, רק במובן טכני ולא במובן מהותי. כוונתו היא שאפשר לשלוף מתוך החומר ראיות התומכות בכתב האישום. אולם, הוא מוסיף, אין זה נכון להסתפק בראיות אלה, אלא יש לבחון את כל חומר הראיות, ולתת את הדעת גם לסתירות ולתמיהות, כדי לקבוע אם יש סיכוי סביר להרשעת העורר. לדעתו אין סיכוי כזה. הוא מצביע בעיקר על סתירות קשות בעדות המרכזית של תומר, שהוא היחיד המעיד כי ראה את העורר דוקר את המנוח; מציין שתומר לא זיהה את העורר במסדר תמונות; וכי אף שתומר הביע, בשלב מסויים, נכונות להשתתף במסדר זיהוי חי, עד היום לא נערך מסדר כזה. התוצאה היא שאין זיהוי ודאי של העורר.

התשובה של באת-כוח המדינה היא כי עדי הראיה פחדו ופוחדים מן העורר, וכך גם תומר, שאמר בחקירתו כי הוא מפחד להשתתף במסדר זיהוי חי. מסתבר כי תומר נמצא מאז הארוע במצב טראומטי והוא מקבל טיפול פסיכיאטרי.

בא-כוח העורר חזר והציע לערוך מסדר זיהוי חי לעורר וביקש גם לעיין בחומר הנוגע למצבו הרפואי של תומר.

בהסכמתה של באת-כוח המדינה, הפסקתי את הדיון כדי שיערך בירור אם כיום קיימת אפשרות ונכונות שתומר ישתתף במסדר זיהוי חי לעורר, וכן כדי שהפרקליטות תוכל לעיין בחומר בנוגע למצבו הרפואי של תומר, שמא יש בו כדי להשפיע על עמדתה.

לאחר ימים ספורים נתקבלה מבאת-כוח המדינה הודעה. נאמר בה, בין היתר, כי תומר זומן למשטרה כדי לברר אם הוא מוכן להשתתף בשלב זה במסדר זיהוי חי לעורר. אולם, "כשנשאל האם הוא מוכן לבצע מסדר זיהוי חי לעורר, החל תומר לרעוד ולבכות, וטען שהוא משתגע ורוצה למות. כמו כן סירב לחתום על עדותו בה הוא מסרב לבצע מסדר זיהוי חי". יחד עם הודעה זאת, הגישה באת-כוח המדינה לבית המשפט קלטת וידאו, המתעדת את המפגש עם תומר בתחנת המשטרה, בו התבקש להשתתף במסדר זיהוי חי לעורר, כדי להמחיש את מצבו הנפשי באותו מעמד.

התוצאה היא שכיום, כמו בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, חומר הראיות הינו בעייתי. מצד אחד, כפי שבא-כוח העורר מודה, יש בחומר זה ראיות התומכות בכתב האישום, לרבות זיהוי העורר. מצד שני, יש בו גם הרבה סתירות מהותיות ושאלות ללא תשובה.

התלבטתי לא מעט בדרכי להחלטה. השיקולים שבסופו של דבר הכריעו את הכף היו אלה. ראשית, אחת הגירסאות של תומר, היא האחרונה מבין ארבע גירסאות שמסר בשלוש הודעות למשטרה, מספרת על השתלשלות הדברים, כפי שהם מתוארים בכתב האישום, ונוקבת בשמו של העורר כמי שדקר את המנוח. גירסה זאת, אם תתקבל, יכולה לבסס את האישום. אכן נכון שתומר מסר קודם לכן גירסאות אחרות, הסותרות את הגירסה הראשונה באופן ברור. אולם, יש לציין, שכבר בגירסה השניה ציין תומר את העורר בשמו כמי שדקר את המנוח. מכל מקום, יש לתומר הסבר לסיבת השינוי של הגירסאות. ההסבר העיקרי הוא הפחד. באת-כוח המדינה אומרת שזה פחד מן העורר. בא-כוח העורר אומר שזה פחד מפני הפללה עצמית. בשלב זה אין בידי לקבוע את סיבת הסתירה בין הגירסאות, ואת האמינות של הגירסה האחרונה. בית המשפט שיראה וישמע את תומר הוא שיצטרך לקבוע זאת. אם בית המשפט יאמין לגירסה האחרונה של תומר, על אף הסתירות בינה לבין גירסאות קודמות שלו, ולמרות שלא זיהה את העורר במסדר תמונות או במסדר חי, יהיה בכך, בצירוף הראיות האחרות, יסוד להרשעה.

שנית, הגירסה האחרונה של תומר נתמכת בעדותו של ישרו, המכיר את העורר וזיהה אותו בבטחון במסדר תמונות, והוא מעיד על השלב הראשון של הקטטה, לרבות מכת האגרוף שקיבל מן העורר, והיא שגרמה לו לברוח ממקום הארוע. אמנם, כיוון שברח, הוא אינו יכול להעיד על הדקירה של המנוח. אך הוא קושר את העורר לארוע באופן שמשתלב עם הגירסה האחרונה של תומר, והוא סותר את הגירסה של העורר, לפיה לא היה מעורב כלל באותו ארוע.

שלישית, בחומר הראיות יש הודעות נוספות (של גב' טטריאלשווילי, גב' חגית פרץ ומר גבריאל מושאשוילי, הסבא של המנוח), המזכירות את העורר, מפי השמועה, כמי שדקר את המנוח או כמי שמעורב בדקירה. הודעות אלה, גם אם ייקבע כי אין הן קבילות כראיות במשפט, יש להן משקל מסויים בהליכי מעצר.

ורביעית, לפי העדויות של ישרו ותומר, היו עמם במכונית עוד שניים (המכונים גנג'ה וחיוצה), ולפי עדויות אלה מסתבר שגם הם היו עדי ראיה לארוע. אלה סירבו לשתף פעולה עם המשטרה וסירבו לחתום על הודעות במשטרה. אחד טען שאינו מכיר אף אחד מאלה המעורבים בארוע, והשני טען שלא היה כלל עם האחרים במכונית. לכאורה, גירסאות אלה, הסותרות את ההודעות שנמסרו על ידי תומר ועל ידי ישרו, מחלישות אף הן את משקל ההודעות של תומר וישרו. אך לא בהכרח כך. באת-כוח המדינה טוענת כי הסירוב של עדים בפרשה זאת לשתף פעולה עם המשטרה נובע מאווירה של פחד מפני העורר, שהוא ידוע בסביבתו כעבריין אלים. אכן, לפי חומר הראיות, אין להוציא אפשרות זאת מכלל חשבון.

סיכומו של דבר, לאחר סקירת חומר הראיות, ומתוך מודעות לבעייתיות הטמונה בחומר זה, הגעתי למסקנה, כמו בית המשפט המחוזי, כי יש בחומר זה ראיות לכאורה נגד העורר, ולא רק ראיות לכאורה במובן פורמלי או טכני בלבד, אלא ראיות לכאורה היוצרות סיכוי סביר להרשעת העורר באישום המיוחס לו.

אם יש ראיות לכאורה נגד העורר, ברור שקיימת גם, לפי החוק, חזקת מסוכנות של העורר. חזקה זאת, לא זו בלבד שלא הופרכה על ידי העורר, אלא היא אף מתחזקת נוכח העבר הפלילי שלו. לעורר יש עבר פלילי מכביד, מאז היותו כבן 15 שנים, בעבירות רכוש, אלימות וסמים. הוא כבר נדון פעמיים למאסר בפועל (פעם ל6- חודשים ופעם ל9- חודשים) ונוסף לכך נדון פעמים אחדות למאסר על-תנאי. כיום תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים. ולא זו בלבד. לפני שנה לערך, כאשר היה נתון במעצר בית על פי צו בית המשפט, בהיותו נאשם בעבירות של סחיטה באיומים, איומים וקבלת נכסים שהושגו בפשע, הפר את הצו פעמיים. כתוצאה החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (ב.ש. 788/96 מיום 29.10.96) "שהמשיב בהתנהגותו כאמור לעיל המחיש כי חלופת המעצר שנבחרה על ידי בית המשפט, בעת שהורה על מעצר בית, אינה מתאימה בנסיבות העניין, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר אם ימשיך המשיב להנות מחופש".

על רקע זה אין מקום להיענות להצעה של בא-כוח העורר לשחרר את העורר מן המעצר בתנאים מגבילים של מעצר בית.

לבסוף, באת-כוח המדינה מבקשת שבית המשפט יאסור על פרסום המסמכים הרפואיים בנוגע למצבו הרפואי של תומר, בהיותו קטין, ובא-כוח העורר מסכים לכך. בהתאם אני מוציא צו איסור פרסום של מסמכים אלה.

עם זאת, בא-כוח העורר מבקש לקבל חוות דעת על המצב הרפואי של תומר בהיותו עד מרכזי של התביעה. איני רואה לנכון לתת החלטה לגבי בקשה זאת בהליכים אלה. בא-כוח העורר יוכל להגיש בקשה זאת אל בית המשפט שידון במשפטו של העורר.

אני דוחה את הערר.