בג"ץ 6665/02 מירי אופק נ. מדינת ישראל

1.אריאל עטייה עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביחד עם 12 אחרים, בכתב-אישום אחד המייחס לו עבירות על פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973- (להלן: פקודת הסמים). על-פי כתב-האישום, עסקו הנאשמים, ובכללם עטייה, בהרכבים שונים, בהברחת כדורי M.D.M.A ,

הידועים בשם כדורי אקסטזי, מהולנד למדינות שונות בעולם, וזאת באמצעות בלדרים.

מחומר הראיות שהציגה התביעה עולה, כי בעת מעצרו החזיק עטייה במכונית מסוג וולוו (להלן: המכונית) הרשומה על-שם אמו, העוררת (להלן גם: האֵם); כי הוא הסיע במכונית לשדה-התעופה בלדרית-סמים בדרכה להולנד, וכי נתפסו בתוך המכונית מסמכים הנוגעים לשהותו בהולנד של אחד מבלדרי-הסמים.

המכונית נתפסה איפוא על-ידי המשטרה. בכתב-האישום, התבקש בית-המשפט להכריז על עטייה כעל סוחר-סמים ולחלט את המכונית. בגדר בקשתה, עתרה המדינה גם למתן סעד זמני אשר יבטיח את מימוש חילוטה של המכונית, אם יוחלט על-כך בגזר-הדין.

2.בית-המשפט המחוזי (השופט צבי גורפינקל), שהתבקש מכוח סעיף 36ו לפקודת הסמים להוציא צווים זמניים הנוגעים לכל כלי-הרכב שנתפסו ברשות הנאשמים באותה פרשה, הורה על שחרור כלי-הרכב, לרבות המכונית, לידי בעליהן הרשומים, וזאת בתנאי שאלו ימציאו ערבויות, ובכללן רישום צו עיקול על המכונית, והפקדת 20% משווי המכונית. בעניינה של העוררת, אשר הסבירה, כי תכננה להחליף את המכונית על-ידי מכירתה ורכישת מכונית אחרת, הסכימה המדינה לרישום העיקול על הרכב שיירכש, וכן להגבלת הסכום שיופקד לשיעור של 20% משווי מכונית הוולוו.

או אז הגישה העוררת לבית-המשפט המחוזי בקשה לשחרור המכונית בטענה, כי זו בבעלותה וכי נמסרה לבנה לשימוש אקראי בלבד.

בית-המשפט המחוזי (השופטת ברכה אופיר-תום) סבר, כי שאלת הבעלות אינה רלוואנטית בהליך לסעד זמני על-פי סעיף 36ו לפקודת הסמים, ומשמצא כי התנאים לשחרור המכונית לא יגרמו לעוררת לנזק שאינו הפיך - דחה את הבקשה.

3.העוררת טענה כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי, ראשית , כי הראיות שהציגה התביעה בדבר השימוש שנעשה במכונית לביצוע עבירת סמים הן קלושות. ו שנית, וזוהי טענתה העיקרית, כי מתן הצו הזמני לתפיסת הרכוש, הפוגע בזכות הקניין, מותנה בהוכחת בעלותו ברכוש של האדם העומד לדין.

בא-כוח העוררת, עורך-הדין מוטי לוי, הסתמך בהליכים שנקט על הוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969-, הנוגעות לתפיסת חפצים על-ידי המשטרה. על-פי הוראות אלה, הסמכות להחליט על תפיסת חפצים ושחרורם לבעליהם נתונה לבית-משפט השלום (סעיף 34 לפקודה האמורה). על החלטת בית-משפט השלום נתונה זכות ערר לבית-המשפט המחוזי (סעיף 38א(א)), ואילו החלטת בית-המשפט המחוזי נתונה לערר, לאחר קבלת רשות, לשופט בית-משפט העליון (סעיף 38א(ב)). ברם, הוראות אלה אינן חלות על חילוט רכוש על-פי פקודת הסמים. סמכות החילוט על-פי פקודת הסמים נתונה לבית-המשפט המחוזי, ועל החלטותיו, לרבות החלטה בדבר סעד זמני, קיימת, זכות ערעור בפני שופט בית-המשפט עליון, תוך 30 ימים מיום מתן ההחלטה (סעיף 36ו(ד) לפקודת הסמים).

בענייננו, היה איפוא על העוררת להגיש ערעור על החלטת השופט גורפינקל במועד הקבוע בחוק. זאת לא עשתה, אלא פנתה בשנית לבית-המשפט המחוזי. ברם, משהמדינה לא העלתה טענה דיונית בפני השופטת אופיר-תום ובפניי, החלטתי להתייחס להליך זה כאל ערעור.

4.טענות האֵם אינן יכולות להתקבל.

אכן, החילוט, ואף הצבת הדרישה למתן ערבויות, פוגעים בזכות הקניין של בעל המכונית, שהיא זכות-יסוד של האדם. כיום, זכות זו מעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד). עם זאת, ברי, כי זכות הקניין אינה מוחלטת, ומותר לפגוע בה "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק-היסוד). אומנם, בהוראות חוק-היסוד אין כדי לפגוע בתוקפם של חיקוקים שנתקבלו לפני שנחקק חוק-היסוד (סעיף 10 לחוק-היסוד), אך על בתי-המשפט לפרש, ואף להפעיל חוקים שתוקפם נשמר, ברוחו של חוק-היסוד. זאת, הן במתן פירוש דווקני להוראות חוק הפוגעות בזכות אדם, והן בהפעלת שיקול-הדעת שניתן לבית-המשפט לפגוע בזכות, באופן שזו לא תיפגע "אלא במידה המזערית הנדרשת". ראו בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355, בע' 375.

הדין מאזן בין האינטרס הציבורי הכבד בדבר מניעת הפצתם של סמים בקרב הציבור לבין ההגנה על זכות הקניין. בגדר האיזון, מוסמך בית-המשפט, מחד-גיסא, לחלט את רכושו של אדם חילוט פלילי, אם הרכוש שימש או נועד לשמש בביצוע עבירת סמים שהורשע בה אדם אחר (סעיף 36א(א)(1) לפקודת הסמים), ובחילוט אזרחי, בין היתר, אם הוכח כי רכבו של אדם שימש לביצוע עבירה של עסקת סמים, גם אם לא הואשם והורשע איש בעבירה על פקודת הסמים (סעיף 36ב(א)(2) לפקודת הסמים). מאידך-גיסא, לא יצווה בית-משפט על חילוט, ואף יורה על החזרת הרכוש או תשלום תמורתו, אם הבעלים לא השתתף בהליך החילוט, אם יוכיח הלה כי הרכוש שבבעלותו שימש בביצוע העבירה ללא ידיעתו או הסכמתו, או אם יוכיח כי רכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום-לב לאחר השימוש ברכוש לביצוע עבירת הסמים, ומבלי שיכול היה לדעת, כי הרכוש שימש לביצוע עבירה או הושג בעבירה (סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים). לבעלים שלא הוכיח תום-לב אף ניתנה הגנה מסוימת, ורכושו יחולט רק אם לו ולבני-משפחתו נותרו אמצעי מחיה סבירים (סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים), ואין הרכוש נמנה עם מטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי סעיף 22 לחוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז1967- (סעיף 36ג(ג) לפקודת הסמים).

בגדר האיזון, מסמיך החוק את בית-המשפט להחזיר את הרכוש לבעליו - בין אם הוא מואשם בביצוע עבירת הסמים ובין אם הוא אדם אחר - בתנאים המבטיחים את מימוש החילוט לאחר שיסתיים משפטו של הנאשם. החוק אף מאפשר לבית-המשפט, במקום שבקשת החילוט נדחתה, לחייב את המדינה לפצות את הבעלים בגין נזק שנגרם לו בעטיו של הצו הזמני.

5.הנה-כי-כן, הבעלות של אדם ברכוש, כשלעצמה, אינה מגינה מפני חילוט. שכן, עילת החילוט היא השימוש ברכוש לביצוע עבירת סמים, ובהתקיים עילה זו מוסמך בית-המשפט לחלט את הרכוש, אלא אם יוכיח הטוען, ראשית, כי הוא בעליו, ושנית כי היה תם-לב. הבעלות ברכוש המעורב בביצוע עבירת סמים הינה תנאי הכרחי להימנעות מחילוט או להחזרת הרכוש שחולט, אך כשלעצמה אינה מספקת. ראו דברי הנשיא אהרן ברק בע"פ 546/92 בן-עזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתן בתאריך 19.11.92); ודברי השופט אדמונד לוי בע"פ 1642/00 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 587, בע' 593. מנגד, עשויה זכות הבעלות להשליך על השיקולים לשחרור הרכוש בתקופת הביניים בתנאים מגבילים, חלף החזקת הרכוש באותו זמן על-ידי המשטרה.

אכן, הפעלה מידתית של הסמכות - בגידרה מוטל על כל הרשות, לרבות הרשות השופטת, לנקוט, מבין האמצעים החלופיים העשויים לקדם את השגת התכלית, באמצעי שמידת פגיעתו בזכות היא הפחותה - מחייבת את בית-המשפט, ככלל, לשחרר את הרכוש בתנאים מגבילים גם אם הנאשם הוא הבעלים. עמדה על-כך השופטת טובה שטרסברג-כהן:

הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על-פי עקרון המידתיות המקובל עלינו.

[בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 14, בע' 18-17].

קל-וחומר, שיש לנקוט בדרך זו כאשר בעליו של הרכוש אינו מעורב בביצוע עבירת הסמים. בשלב דיוני זה, שהוא שלב ביניים, די בהוכחה לכאורה של בעלות, כגון בעלות רשומה, לביסוס הזכות. ראו בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתנה בתאריך 30.5.00).

6.בענייננו, קיימות הוכחות לכאורה מספיקות למעורבות המכונית בביצוע עבירת הסמים. מנגד, אין חולק כי בעליה הרשום של המכונית היא האֵם. בנסיבות אלה, מן הדין היה להחזיר את המכונית לאֵם, תוך קביעת תנאים מגבילים. וכך אומנם הוחלט.

העוררת טענה גם נגד חומרת התנאים אך לא מצאתי עילה להתערב בהם.

הערעור נדחה איפוא.