בג"ץ 6667/03 אבו רימה אסמאא נ. שר הפנים

הנשיאה ד' ביניש:

עניינה של העתירה שלפנינו בדחייתה של בקשת איחוד משפחות, אשר הוגשה על ידי העותרת 1, אזרחית ישראלית, שביקשה מעמד בישראל לבעלה, העותר 2.

1.

העותרים נישאו זה לזו ביום 27.7.2002. לאחר נישואיהם הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות. בקשתה הוגשה לאחר שנתקבלה החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002, אשר הקפיאה את הטיפול בבקשות איחוד משפחות, בהן בן הזוג הזר הינו תושב הרשות הפלסטינית (להלן: החלטת הממשלה ). נוכח החלטת הממשלה האמורה, הודיע המשיב לעותרים ביום 29.5.2003, כי בקשתם לאיחוד משפחות נדחתה.

2.

כנגד החלטת הממשלה הוגשו עתירות, אשר תקפו את חוקיותה של ההחלטה (בג"ץ 4022/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 11.1.2007)). ביום 6.8.2003 התקבל בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק האזרחות ). החוק עיגן את עיקריה של החלטת הממשלה בקובעו, כי, ככלל, לא יינתן לתושב האזור מעמד של אזרחות, רישיון לישיבה או היתר לשהייה בישראל, זאת בכפוף למספר חריגים הקבועים בחוק.

כנגד חוקתיותו של חוק האזרחות הוגשו לבית משפט זה מספר עתירות. ביום 14.5.2006 נדחו עתירות אלה ברוב דעות (בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (טרם פורסם, 14.5.2006)). ביום 11.1.2007 ניתן פסק הדין בבג"ץ 4022/02 הנ"ל, במסגרתו נדחו העתירות כנגד חוקיות החלטת הממשלה. נפסק, כי הוראות המעבר הקבועות בחוק מחילות אותו במישרין אף על מי שהגיש את בקשתו לאיחוד משפחות לאחר מתן החלטת הממשלה ולפני כניסתו של החוק לתוקף (להלן: תקופת הביניים ), ומשכך התייתר הצורך להכריע בשאלת תוקפה של החלטת הממשלה.

3.

בעקבות פסק דין עדאלה בעניין חוקתיות חוק האזרחות, התבקשו הצדדים, על פי החלטת הנשיא ברק , להגיש את עמדותיהם העדכניות לעתירה. עמדתם של המשיבים היא כי משנקבע שהחוק עומד בתוקפו, ומשנדחו העתירות שתקפו את חוקיות החלטת הממשלה, דין העתירה להידחות על הסף. המשיבים הדגישו, כי העותר אינו נופל לגדר החריגים הקבועים בחוק, אשר מאפשרים לשר הפנים לשקול מתן היתרים לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל. מנגד, חוזרים העותרים על טענתם, כי נערך ביניהם הסכם נישואין, שאושר על ידי בית הדין השרעי, וכי העותר הינו אדם נורמטיבי, אשר בעבר אף הונפק לו כרטיס מטעם מנהלת התיאום והקישור האזרחית, המאפשר לו כניסה לתחומי מדינת ישראל. להשקפתם, בהתחשב בכל אלה, ונוכח המצב המשפטי, היה על המשיבים לקבל את בקשתם לאיחוד משפחות.

4.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. עניינה של העתירה שלפנינו הינו, כאמור, בבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה לאחר מתן החלטת הממשלה ובטרם כניסתו של החוק לתוקף. בבג"ץ 4022/02 הנ"ל קבענו מפורשות, כי על פי לשונו ותכליתו של חוק האזרחות, הוראותיו של החוק חלות במישרין על בקשות איחוד משפחות אשר הוגשו בתקופת הביניים. לפיכך, הכלל הקבוע בחוק, לפיו לא יינתן לתושב האזור מעמד של אזרחות, רישיון לישיבה או היתר לשהייה בישראל, חל גם בעניינם של העותרים. העותר אף אינו נופל לגדרו של חריג הגיל הקבוע בסעיף 3(1) לחוק האזרחות, ולפיו רשאי שר הפנים לאשר בקשת תושב אזור למתן היתר לשהייה בישראל, אם גילו של המבקש מעל 35 שנים ובקשתו נועדה למניעת הפרדתו מבת זוגו השוהה כדין בישראל. בענייננו, העותר הינו יליד 1980. משכך, אין הוא נופל לגדרו של חריג זה. נוכח כל אלה, בדין נדחתה בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות.

על פי המצב המשפטי שחל כיום, הדרך לבחינת בקשות לאיחוד משפחות הינה בהתאם להוראותיו של חוק האזרחות והחריגים הקבועים בו בלבד. משכך, לעת הזו, ובהתאם למצב המשפטי כיום, כל עוד לא חל על העותר אחד החריגים הקבועים בחוק, דין העתירה להידחות.

אשר על כן, העתירה נדחית. צו הביניים שהוצא יתבטל.