ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6679/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער ת : רחל שלי ברז'יק
נגד
המשיבים : 1. שלמה ברז'יק
2. רן ברז'יק
3. זכריה ברז'יק
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז,
מיום 15.10.97 בתיק תמ"ש 8950/95, שניתנה
על ידי כבוד השופט י' שנהב
בשם המערערת: עו"ד ינון בר שלטון
בשם המשיבים: עו"ד פסח קניר
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופט י' שנהב) מיום 15.10.97, לפיה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים ופסל עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של הצדדים.
1.בין הצדדים, המערערת, בעלה, המשיב מס' 1, ושניים מבניהם, המשיבים 2 ו3-, מתנהלים מזה זמן הליכים שונים הנוגעים לנכסי הצדדים. בשלב מסויים הופנו הצדדים למפשר, אלא שהלה הודיע לבית המשפט, כי לא עלה בידו להביא את הצדדים להסכמה. לפיכך נקבע התיק להוכחות. לאחר תחילת הדיון העלה בית המשפט הצעה משלו לפתרון הסכסוך. הצדדים ביקשו לשקול הצעה זו ובדיון הבא הודיעו לבית המשפט, כי הגיעו להסכם עקרוני שעיקריו נרשמו בפרוטוקול. במסגרת הסכם זה נותרה מחלוקת עובדתית שהצדדים ביקשו להביאה להתייחסות המפשר ולגבש את עמדתם הסופית בהתאם לתשובתו. עובר למועד שנקבע לאישור ההסכם הודיעו המשיבים על כוונתם להגיש בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינם. בקשה כאמור אכן הוגשה ביום 16.7.97 ונומקה בשניים: תחושתם הקשה של המשיבים בהתייחס לעקרונות הפשרה שגיבש בית המשפט, שכן, לטענת המבקשים נוטים עקרונות אלה באופן חד צדדי לטובת המערערת; אמירת בית המשפט, לאחר שמיעת חלק מהראיות, כי בסוף ההליך התמונה לא תהיה שונה בהרבה מהצעת בית המשפט לחלוקת רכוש. בית המשפט דחה את טענתם הראשונה של המשיבים וציין, כי הצעתו היתה בבחינת "שביל ביניים" בין ההצעות הקוטביות שהעלו הצדדים. בהתייחסו לטענה השניה אישר בית המשפט, כי הדברים המיוחסים לו נאמרו וציין, כי נאמרו במהלך עשיית מלאכת הפישור, לאחר שעקרונות הפשרה כבר גובשו והועלו על הכתב. שעה שנראה היה, כי לא יהיה צורך בהמשך הדיונים. לעניין זה קבע בית המשפט, כי הואיל והסכם הפשרה לא נחתם ויש צורך לחזור לדיונים ייתכן ואמירה זו נטעה בליבם של המבקשים "חשש ממשי למשוא פנים". לפיכך נעתר בית המשפט לבקשה ופסל עצמו מלדון בתיק.
2.לטענת המערערת, החמיר בית המשפט עם עצמו יתר על המידה. המערערת טוענת, כי הצעת הפשרה שגיבש בית המשפט אינה אלא שכלול של הצעת המפשר שהביאו בפניו הצדדים. המערערת מוסיפה וטוענת, כי דברי בית המשפט שהיוו עילה לבקשת הפסלות לא היוו קביעה החלטית אלא אמירה שמטרתה להניח את דעת הצדדים ולפיה, נחסך מהם דיון ממושך שתוצאותיו דומות. עוד טוענת המערערת, כי לא "חשש ממשי" למשוא פנים יש כאן אלא חשש סובייקטיבי ובלתי מבוסס שאינו מגיע לכלל "חשש ממשי" כהגדרתו בפסיקה.
3.המשיבים מתנגדים לקבלת הערעור. לטענתם, הבעת דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות הדיון במסגרת משא ומתן לפשרה ובמהלך הבאת הראיות בתיק, בצד הלחץ שהפעיל עליהם בית המשפט להשגת פשרה, מהווים עילות מספקות להחלטת הפסילה ולדחיית הערעור עליה. עוד טוענים המשיבים, כי כוחן של ההלכות הכלליות בעניין פסלות יפה מקל וחומר שעה שהמדובר בהליך המתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר לו הוקנתה הסמכות לנהוג בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה1995- ותקנה 258ב (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). כמו-כן טוענים המשיבים, בהסתמך על ע"א 6204/96 גל-עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ (2) 745, כי משהחליט שופט לפסול עצמו יינתן משקל נכבד לתחושתו.
4.לאחר שעיינתי בערעור שבפני ובנספחיו הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל הערעור. הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. עמדתי על כך באחד המקרים:
"שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט".
(ע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם); ראה גם ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מה(1) 39, 43; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה , פ"ד מה(3) 790; ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד , טרם פורסם).
במקרה שבפנינו לא הצביעו המשיבים על "חשש ממשי" המצדיק, אובייקטיבית, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה (ור' ע"פ 5/82 אבו חצירא
נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250; בג"ץ 2148/94 גלברט
נ' יושב ראש ועדת החקירה , פ"ד מח (3) 573, 605-606) את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון. בית המשפט מאשר, כי חיווה דעתו, במסגרת הליכי פישור, בדבר תוצאתו של ההליך. אין עוררין, כי חיווי דעה זה נעשה בטרם הביאו הצדדים את מכלול ראיותיהם בפני בית המשפט. אין בחומר שבפני כל ראיה לכך שאמירה זו של בית המשפט, שנשאה באותו שלב אופי היפוטתי גרידא, מעידה על כך שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). מבלי שקיים סיכוי ממשי כי הראיות והטיעונים שיובאו בפניו יביאו לשינוי העמדה (וראה: בג"ץ גלברט , שם). לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. "אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי." ( שם ). אין בחומר שבפני כל ראיה לכך שדעתו של בית המשפט מתאפיינת בכך. כל שנאמר בהחלטה נשוא הערעור הוא שייתכן שהאמירה נטעה בלב המשיבים חשש ממשי למשוא פנים.
בעבר דחיתי לא פעם ערעורים על החלטות שדחו בקשות פסילה, שעה שעילת הפסילה התבססה על עמדה קודמת שגיבש בית המשפט (וראה, לדוגמא: ע"א 2974/97 צאלח משה נ' שם טוב צביח , טרם פורסם, ע"א 2998/97 עירית חולון נ' אברהם רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ , טרם פורסם). זאת אפילו אם הגיעה עמדה קודמת זו לכלל פסק דין שבוטל או שונה לאחר מכן (וראה, לדוגמא: ע"א 2296/97 פזילוב נ' פזילוב , טרם פורסם, ע"א 1860/97 מרבק נ' אלי מזרחי , טרם פורסם) והכל - כל עוד לא הצביע קיומה של עמדה קודמת כאמור על קיומה של עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה. במקום אחר אמרתי:
"ההשתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה (ראה בג"ץ 332/61 איזנר נ' פינקלשטיין , פ"ד טז 1841). אין לקיים תחושה סובייקטיבית בלתי מוצקה של צד המבקש פסילה על ידי פגיעה בתחושה אובייקטיבית לצדק של צד המבקש למנוע הפסילה." (ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב , טרם פורסם).
בענייננו, משלא נמצאה עילת פסלות ממשית, המצדיקה את קטיעת הדיון והעברתו למותב אחר, על כל המשתמע מכך, מצאתי לנכון לקבל את הערעור.
המשיבים יישאו בהוצאות המערערת בסך כולל של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, ט"ו בכסלו התשנ"ח
(14.12.97).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97066790.
A01
/דז/