בג"ץ 670/06 מלאטף פתאירג'י נ. שר הבטחון

השופט ס' ג'ובראן:

עיקרה של עתירה זו בבקשתם של העותרים כי יינתן על-ידי בית-משפט זה צו על תנאי המורה למשיבים לנמק, מדוע מתחמקים הם מהגשת כתב אישום כנגד העותר מספר 2 ובכך מונעים ממנו להגן על עצמו מפני כל החשדות והאישומים המיוחסים לו על-ידי כוחות הביטחון. בנוסף מבקשים העותרים, כי יבוטל צו הגירוש אשר הוצא כנגד העותר מספר 2 בחודש ספטמבר 2004 וכי יבחן עניינו מחדש. כמו-כן, מבקשים העותרים, כי יינתן צו ביניים, לפיו ימנע גירושו של העותר מספר 2 מישראל.

על-פי הנטען בעתירה, העותר מס' 2 (להלן: העותר) אשר הינו אזרח ירדני נשוי לעותרת מס' 1 (להלן: העותרת), שהינה ילידת ירושלים. העותרים החלו לעבור הליך של איחוד משפחות, במסגרתו פנו למשרד הפנים בכדי לחדש לעותר את רישיון הישיבה בישראל שניתן לו בשנת 2000. אולם, ביום 9.9.04 קיבלו העותרים הודעה על כך, שהבקשה לאיחוד משפחות מבוטלת מטעמים ביטחוניים וכי על העותר לעזוב את הארץ. מאז מועד זה, ניסו העותרים להאריך את שהותו של העותר בישראל ולשנות קביעה זו באמצעות הליכים משפטים בערכאות שונות. במסגרת הליכים אלה, גם הגישו את העתירה שבפנינו, בה הם מבקשים כאמור, בין היתר, את ביטולו של צו הגירוש, אשר הוצא כנגד העותר ובחינת עניינו מחדש.

בתגובתו לעתירה מציין בא-כוח המשיבים, כי עתירה זו איננה אלא ניסיון בלתי ראוי לנסות ולהשיג במסגרת עתירה לבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק את אשר לא הצליחו העותרים להשיג בבית-משפט זה במסגרת הערעור המנהלי שהגישו. עוד לטענתו, יש לדחות ניסיון בלתי ראוי זה של העותרים, אשר עושים דין לעצמם מכל וכל. זאת, בין היתר, הן עקב קיומו של מעשה בית-דין, בדמות פסק-הדין בעע"ם 7154/05, אשר ניתן על-ידי בית-משפט זה, ביום 2.10.05 והן לאור ההחלטות שניתנו לאחריו, המחייבות את העותר לעזוב את ישראל. לטענתו, פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט זה בעניינם של העותרים הינו פסק דין סופי וחלוט וניסיונותיהם להכשיר את שהותו של העותר בישראל והעובדה, כי לא יצא את הארץ במועד וזלזל בהחלטתו של בית-המשפט, מהווה ניסיון לעשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וכן בהחלטותיו הקודמות של בית-משפט זה הרלבנטיות לעניינם של העותרים, הגעתי למסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

את העתירה הגישו העותרים בהמשך לניסיונותיהם בני מספר שנים, לעבור הליך של איחוד משפחות. הליך זה, החל כאמור בפנייה למשרד הפנים ביום 18.5.04 על מנת לחדש רישיון לישיבה בישראל בן שנה, אשר ניתן לעותר ביום 23.11.2000, אולם ההליך לא צלח וביום 9.9.04 קיבלו העותרים את ההודעה על כך שעל העותר לעזוב את הארץ וכי בקשתם מבוטלת משיקולים ביטחוניים. בעקבות זאת, הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית-המשפט המחוזי, וביום 27.6.05 נתקיים דיון בדלתיים סגורות בעקבותיו נדחתה העתירה בנימוקים ביטחוניים. על החלטה זו הגישו העותרים ערעור לבית-משפט זה אשר נדחה ביום 2.10.05. בית-משפט זה קבע, כי על העותר לעזוב את הארץ לא יאוחר מיום 3.11.05 וזאת לצורך התארגנות לפני עזיבתו את ישראל.

בהמשך לעניין זה, הגישו העותרים ביום 2.11.05 עתירה לבית-משפט זה, אשר נדחתה ביום 3.11.05 בקביעה, כי עניינם כבר הוכרע. חרף זאת, ניתנה אורכה נוספת, בת 30 ימים, לעותר לאחר הסכמת המשיב. ביום 19.12.05 הגישו העותרים בקשה נוספת למתן אורכה בת 60 ימים, אשר נדחתה על-ידי בית-משפט זה. לפיכך, הגישו העותרים עתירה זו אשר מונחת בפנינו כעת, בה הם מבקשים כאמור, בין היתר, כי בית-משפט זה יבטל את צו הגירוש אשר הוצא כנגד העותר וכי יבחן את עניינו מחדש. אולם, לאחר שעיינו בתשובתם של המשיבים נחה דעתנו, כי עתירה זו, עוסקת באותו עניין אשר בגינו נתן בית-משפט זה, את פסק דינו האמור, בו נדחה ערעורם של העותרים על ההחלטה שלא לאפשר לעותר לשהות בישראל, על בסיס חומר בטחוני קיים בעניינו. עוד יודגש, כי בפני בית-משפט זה, הוצג אך לפני חודשים ספורים המידע המודיעיני החסוי בעניינו של העותר, אשר הוצג בהסכמתו. בהסתמך על מידע זה, דחה בית-משפט זה את הערעור של העותרים. פסק-דין זה, אשר ניתן, כאמור, בהתבסס על מידע זה, מהווה מעשה בית-דין ועל-פי דין, אין כל מקום להתערב בו או להוסיף עליו.

אשר על-כן, העתירה נדחית על הסף.