בג"ץ 6702/05 המרכז לפלורליזם יהודי - התנועה ליהדות מתקדמת בישרא נ. היועץ

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

העותרת, המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל – מלינה על החלטות גורמי האכיפה, המשיבים 1 ו- 2, בעניינו של המשיב 3, רב העיר צפת. יצוין כבר עתה כי במהלך התקופה מאז הוגשה העתירה לראשונה חלו התפתחויות בתיק, הוגשה עתירה מתוקנת והוגשו הודעות משלימות. היום, טענתה של העותרת היא שעל המשיבים 1 ו- 2 להעמיד לדין את המשיב 3 בגין התבטאויות נגד האוכלוסייה הערבית המהוות לשיטתה, לכאורה, עבירות על סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (איסור פרסום הסתה לגזענות). העותרת מבקשת גם כי יחודש אישום שבגינו הועמד המשיב 3 לדין פלילי בעבר.

2.

אומר מייד כי דין העתירה להידחות. בבואנו לדון בעתירות על החלטות מן הסוג הנדון כאן, מנְחים אנו את עצמנו בהתאם להלכה החוזרת ונשנית בדבר גדרי התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בתחום העמדה לדין. ככלל, אין בית-המשפט נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה. רק במקרים נדירים, שבהם מתגלה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה חוסר סבירות מהותי, עשוי בית-המשפט להתערב בה (ראו בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נט(1) 199; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, 523 וכן ראו: עמ' 528-526). לעניין זה נמתחו הבחנות בין החלטה להגיש כתב אישום לבין החלטה שלא להגישו ; ובין החלטה המבוססת על היעדר ראיות מספיקות לבין החלטה הנשענת על "היעדר עניין לציבור" (ראו בבג"ץ 5675/04 הנ"ל). אולם ביחס לכל המקרים הגישה הכללית היא גישה מרוסנת, שלפיה בית המשפט אינו שם את עצמו בנעליו של היועץ המשפטי לממשלה, ואינו מתערב אלא במקרים שבהם החלטת היועץ היא בלתי-סבירה בעליל ומבטאת חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת (ראו עוד בג"ץ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נד(1) 659). מדיניות זו המיושמת בהפעלת הביקורת השיפוטית על החלטות היועץ המשפטי לממשלה יסודה במספר שיקולים שנזכרו לא אחת בפסיקה, ובהם: מקצועיותם וניסיונם הרב של הגורמים המוסמכים בעניין זה; מורכבות השיקולים הצריכים לעניין; והחשש מפני ההשלכות האפשריות של התערבות בג"ץ על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבותיה (ראו גם בג"ץ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטות המדינה , תק-על 2000(2) 2048; ראו גם, לעניין החלטות היועץ המשפטי לממשלה לגבי הסדרי טיעון, בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה , תק-על 2008(1) 2954).

כך על דרך הכלל אולם העותרת סבורה כי מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים שבהם התערבותו של בית המשפט העליון דרושה וראויה – זאת הן לגבי ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיב 3 בעניינים מסוימים הן לגבי ההחלטה לבטל את האישום בעניינים אחרים. לא כך התרשמנו. נהפוך הוא כאן. המשיב 3 הועמד לדין בעבירות של איסור פרסום הסתה לגזענות, בגין דברים שאמר בראיונות באמצעי התקשורת. במהלך המשפט נאותה התביעה לבקש לחזור בה מן האישום בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וזאת אם המשיב 3 מצדו יפרסם הצהרה שבה הוא מסתייג באופן ברור ונחרץ מן הדברים שבאו מפיו, ומסביר כי לא התכוון לפגוע באוכלוסיה הערבית ככזו אלא במיעוט התומך בטרור בלבד. המשיב 3 אכן הצהיר כך והתנצל בפני מי שנפגע בדבריו. עוד הוא הוסיף דברים לגבי חשיבות כבוד האדם לפי היהדות, וקרא לשלום ולאחווה בין יהודים וערבים. המשיב 3 פרסם את הדברים בכלי התקשורת, ולאחר שעמד המשיב 3 בכל התחייבויותיו לפי ההסכם התביעה אכן ביקשה לבטל את כתב האישום תוך הדגשה כי "התבטאויות דומות בעתיד יהוו עילה מספקת לחידוש ההליכים בתיק זה". בית משפט השלום נעתר והורה על ביטול כתב האישום תוך שרשם לפניו את הצהרת התביעה. החלטת התביעה נצרפה איפוא גם במבחן בית-המשפט שדן בתיק.

3.

דעתה של העותרת לא נוחה מן ההסדר אך לא מצאנו כי קמה עילה להתערב בשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה וגורמי האכיפה בעניין זה. התחום הפלילי של "עבירות חופש הביטוי" מעורר, מעצם טיבו והפן החוקתי הטבוע בו, קשיים מיוחדים ומצריך זהירות מיוחדת (ראו למשל, ביחס לעבירת לשון הרע, רע"פ 9818/01

ביטון נ' סולטן , פ"ד נט(6) 554). אלה משליכים על מתחם שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה בייזום ההליך הפלילי ובניהולו, מתחם הכולל לא פעם יותר מאפשרות סבירה אחת. בית משפט זה עמד על האופי הערכי המיוחד של החלטות היועץ בעניין "עבירות חופש הביטוי" באחת הפרשות, בהתייחסו להחלטה שלא להעמיד לדין אדם שבהתבטאויותיו פגע בכבוד דגל המדינה:

ההחלטה, כאמור, סמכה על שני שיקולים מרכזיים: על מידת האיפוק המאפיינת את התביעה בשקלה הגשת אישום על עבירה הכרוכה בביטוי אסור, ועל ההערכה, כי בנסיבות העניין, עלולה הגשת האישום לעורר, שלא לצורך, סערת רגשות נוספת בציבור. השיקול הראשון מהווה דוגמה מובהקת ליישומה של מדיניות תביעתית המשקפת איזון ראוי בין שמירת זכות חופש הביטוי לבין מגבלות שמטיל הדין הפלילי על ביטויים אסורים...

שיקולו השני של היועץ המשפטי מתמקד בנסיבות המקרה המסוים. עולה ממנו, כי היועץ המשפטי שקל ומצא כי הנזק לציבור שיהיה כרוך בהגשת אישום, לאחר שהמשיב התנצל על התבטאותו, רב מן התועלת שתצמח לציבור מקיום ההליך הפלילי. אפשר, כמובן, לחלוק על צדקתו של שיקול זה. אך אין, לדעתי, בסיס לומר, כי הוא חורג ממתחם הסבירות; מה גם שהיועץ המשפטי לא סמך החלטתו על שיקול זה, כשיקול יחיד או כשיקול עיקרי, אלא ראה בו אך משום חיזוק למסקנה שהגיע אליה על יסוד השיקולים הערכיים המכתיבים את מדיניות התביעה (בג"ץ 8507/96 אורין נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 269).

בענייננו, כאמור, אמירות מסוימות של המשיב 3 – אמירות חמורות – הובילו להגשת כתב אישום. עם זאת, גורמי התביעה סברו כי הפתרון שהוצע – בדמות פרסום הבהרה והתנצלות, והותרת האפשרות לנהל הליך פלילי אם המשיב 3 ישוב להתבטא באופן אסור – עדיף על-פני קיום המשפט עד-תומו. מסקנה זו משקפת איזון ערכי סביר בנסיבות העניין. היועץ המשפטי לממשלה וגורמי התביעה ראו חשיבות רבה בהצהרה שפרסם המשיב 3, בתפוצה נרחבת, שבה הסתייג מן הדברים שצוטטו מפיו, הבהיר את כוונתו בלשון חדה וברורה, התנצל וקרא למתינות. אליבא דהיועץ המשפטי לממשלה התנצלות כזו עשויה להיות בעלת משקל רב אף יותר מהרשעה פלילית, במיוחד ככל שמ דובר

בקהל חסידיו של המשיב 3, והיא מהווה חלופה טובה יותר מאשר ניהול הליך פלילי שבו עלולה להתעצם השפעתן של ההתבטאויות נשוא כתב האישום. היועץ המשפטי מדגיש גם את החשיבות הקנויה לכך שניתן יהיה לחדש את ההליך אם יתברר כי הדברים יישנו. חזקה על היועץ המשפטי לממשלה וגורמי התביעה, בעלי הסמכות אשר נושאים באחריות, כי הביאו בחשבון אף את השיקולים העומדים מנגד, המפורטים בדברי העותרים, בטרם באו למסקנתם. לא פחות חשוב מכך – בית משפט השלום סמך כאמור ידו על הסכמת הצדדים והורה על ביטול האישום (לאחר שנדחתה בקשת העותרים כי בית משפט זה יוצא מלפניו צו ביניים). לאור כל אלה, לא קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה.

4.

העותרת, בעתירתה ובמסמכים המשלימים, מלינה על שורה של התבטאויות נוספות, מלפני ההליך הפלילי ומן התקופה שלאחריו, אשר מצדיקות לשיטתה קיום הליך פלילי בעניינו של המשיב 3. בחנו טענות אלה אולם לפי הכללים המקובלים אין מקום להתערבות בית משפט זה במסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה, מסקנה המבוססת – כך הובהר לנו – בראש ובראשונה על שיקולים ראייתיים . מעבר לצריך יודגש כי למצער לגבי חלק מן ההתבטאויות הכלולות בעתירה, גם אם צורמות הן לאוזני חלק גדול מן הציבור, קיים ספק רב אם באות הן בתחום המשפט הפלילי ששמור מטבע הדברים – ובמיוחד בהקשר של גבולות השיח הציבורי – למקרים הקיצוניים ביותר. יצויין כי במהלך הדיון לפנינו התברר כי הפרקליטות הורתה למשטרה לפתוח בחקירה חדשה בעניין המשיב 3. החקירה מצויה בעיצומה וברי לפיכך כי אין מקום, בשלב זה, להתערבות כלשהי של בית-משפט זה בחקירה. יש בהתפתחות זו כדי לאשש את המסקנה כי הפרקליטות מפעילה את סמכויותיה בעניינו של המשיב 3.

5.

לסיכום ייאמר, כי מדברי המשיבים 1 ו- 2 עולה שפרשת התבטאויותיו של המשיב 3 אינה מוזנחת אלא מטופלת מעת-לעת בהתאם לשיקולי התביעה ולמדיניותה. ניכר כי גם ידה של העותרת "מונחת על הדופק", היא עוקבת אחר התבטאויותיו של המשיב 3 ופניותיה עד כה למשיבים 1 ו- 2 לא הושבו ריקם. בנסיבות אלה אין מקום להתערבות בית משפט זה.

העתירה נדחית.

המשנה-לנשיאה

הנשיאה ד' ביניש :

אני מסכימה.

ה נ ש י א ה

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.