בג"ץ 6715/96 שלמה לוי נ. שר התשתיות הלאומיות

השופט מ' חשין:

בדרומה של העיר תל-אביב מצויה שכונה המכונה "שכונת הארגזים". שיטחה של השכונה כ136- דונם והיא מאכלסת קרוב ל200- בתי-אב, עסקים, בתי-כנסת, ובצד כל אלה מבנים בלתי מזוהים ומבנים אטומים. הקרקע עליה בנויה השכונה היא בבעלות המדינה ועירית תל-אביב ומרבית המבנים שבה מצויים בתנאים פיסיים ירודים.

במהלך השנים נכנסו להתגורר במקום - או לפתוח בו עסקים - אנשים שלא קנו זכויות כדין מאת המדינה או מאת עירית תל-אביב-יפו. זה שנים שמינהל מקרקעי ישראל מנסה להתמודד עם הפלישות למקרקעי השכונה, אך הצלחותיו היו מוגבלות ביותר.

לסוף נתגבשה במינהל ובעירית תל-אביב-יפו החלטה כי יש לשקם את השכונה על דרך הריסת המבנים הקיימים ובניה מחדש. לשם כך אף הוכנה תכנית מיתאר חדשה, אשר הגדילה באופן משמעותי את מספר יחידות הדיור שניתן להקים בשכונה. ואולם, יישומה של התכנית הינה מורכבת למדי, ובין השאר תובעת היא פינוי של המשפחות המתגוררות בשכונה ביום, בינוי ופיתוח של השטח, ומתן פתרון נאות לצורכי האוכלוסיה המתגוררת בשכונה, למיצער לאותה אוכלוסייה המתגוררת במקום כדין. ליישומה של התכנית החדשה החליט מינהל מקרקעי ישראל להוציא מכרז פומבי לפינוי ולבינוי השכונה, תוך מתו פיצויי לתושבים המתגוררים בה. על-פי כתב המיכרז אמור היזם אשר יזכה בו לפעול לפינוי השכונה ולבינויה, ובה-בעת לשלם פיצויים ראויים לדייריה או ליתן להם מגורים אלטרנטיביים במקום. כן נקבע במיכרז כי כל מפונה יקבל פיצויים מסויימים, שלא נעמוד על פרטיהם.

המיכרז הוצא ביום 19.7.96, אך ההליכים שלפיו עוכבו בשל צו ביניים שיצא מלפני בית-משפט זה על-פי בקשת העותרים בבג"ץ 6751/96.

כיום תלויות ועומדות לפני בית-המשפט שתי עתירות, זו שהעותרים בה הם ה"ה

שלמה לוי ואבי אייל (בג"ץ 6715/96), וזו שהעותרים בה היא חברת א.נ.ש . - ארגון נפגעי שכונות בע"מ ושישה עותרים נוספים (בג"ץ 6870/96). העותרים בשתי העתירות, כל אחד לעצמו, טוענים נגד הוצאתו של המיכרז הפומבי, וממשיכים הם וטוענים בחום כי ראוי שיינתן להם, להם ולא לכל אחר זולתם, ביצוע הפרוייקט של הפינוי, הבינוי, השיקום ופיצוי התושבים. העותרים בשתי העתירות, אלה לעצמם ואלה לעצמם, מצביעים על תכונותיהם הסגוליות ומסבירים הם מדוע זה, לדעתם, ראוי ביצועו של המיכרז כי יינתן דווקא להם, להם ולא לכל אחר זולתם.

העותרים בבג"ץ 6715/96 התקשרו עם קבלן אחד, ולטענתם אמור אותו קבלן ליתן לתושבי השכונה תנאים ראויים מכל אדם אחר. אשר-על-כן, כך טוענים הם, יש לזכותם בביצוע הפרוייקט במיכרז או אף בלא המיכרז. העותרים בבג"ץ 6870/96 טוענים כי הם מקדישים שנים לנושא שכונת הארגזים, ואין כמוהם המבינים לנפש התושבים. הם - ורק הם - כך טוענים הם, יהיה בכוחם לבצע את התוכנית המורכבת לשיקומה של השכונה.

כבר בראשית הדברים תמהנו כיצד זה יכול פלוני לדרוש כדבר-שבזכות כי ביצועו של מיכרז יינתן דווקא לו. מיכרז פומבי הינו, לכאורה, הדרך הטובה ביותר להשיג את התוצאות המיטביות, ולא הבנו כיצד זה נוכל לחייב את המינהל להעסיק דווקא את העותרים בעתירה האחת או בעתירה האחרת כמי שיבצעו את הפרוייקט. ואולם, מתוך שסברנו כי יש למצות את כל הראוי כי ימוצה, דחינו את המשך שמיעת העתירה תוך שהורינו את המינהל לזמן את נציגי העותרים (בשתי העתירות) לשמיעת השגותיהם או בקשותיהם ביחס לתנאי המיכרז הפומבי, והוספנו והבענו תקווה כי ייעשה לקירוב הלבבות בין נציגי העותרים ובין הגורמים המקצועיים במינהל. כן אמורים היו העותרים להציג לפני המשיבים את תוכניותיהם, כדי ליתן למינהל אפשרות לשקול שמא ראוי לשנות מתנאי המיכרז לטובת התושבים.

המגעים בין העותרים לבין רשויות המינהל העלו פרי, ועל-כך יעמדו העותרים על הברכה. אכן, בעקבות אותם מגעים שינה המינהל את תנאי המינימום במיכרז הפומבי, תוך שהוא מעלה את תנאי-מינימום שהמבצע חייב לעמוד בהם, והם תנאים מיטיבים מאלה שקבע המינהל מלכתחילה. כך, למשל, נקבע בכתב המיכרז, כי כל משפחה מתפנה תזכה בתנאי מינימום אלה: דירה בשטח של 110 מ"ר (תחת 85 מ"ר

קודם לכן); פיצוי בסכום השווה ל50,000- דולר (תחת סכומים פחותים שהוצעו קודם לכן); וכן תשלום של 500 דולר לחודש, לתקופה של עד 3 שנים, לתשלום שכר-דירה בתקופת הביניים.

העותרים היו איפוא לעזר רב למינהל בקביעת תנאי המיכרז. לאמיתם של דברים, עזרו העותרים לעצמם ולחבריהם בשכונה, על דרך שיפור תנאי הפינוי והפיצוי שתקבל כל משפחה. ואולם, אחרי כל אלה, השאלה הנשאלת היא מה זכות קנו העותרים בעתירות שלפנינו - והם יריבים זה בזה - כי ביצוע המיכרז יינתן להם? יתר-על-כן: כיצד נדע אם הצעתם של עותרים אלה טובה ומיטיבה מהצעתם של עותרים אלה, או להיפך . וכיצד נדע שהצעות אלו שלפנינו טובות מהצעות של צד שלישי אשר יציע עצמו במיכרז לביצוע הפרוייקט? אכן, אין כלי הבחנה ראויים בידינו, וממילא לא נוכל לדעת איזו הצעה מיטיבה מחברתה. העותרים עשו רבות - למענם ולמען הציבור בשכונה - כדי לשפר את תנאי המיכרז, אך בה-בעת לא ידענו מנין זכותו של כל אחד מהן לזכות בביצועו של המיכרז עצמו. המינהל הולך בדרך הסלולה והטובה של מיכרז פומבי, ולא נמצא לנו כל הצדק או טעם טוב לחסום אותו בדרכו.

כפי שאמרנו למעלה, היו העותרים לעזר למינהל בקביעת תנאי המיכרז. במהלך ביצועו של המיכרז, כך אנו מניחים, תיעשה פעילות של פיקוח ובקרה על עבודתו של הגוף אשר יזכה במיכרז, ואנו מניחים אף זאת, כי לעניין זה יוקם מטה מיוחד של אנשי ביצוע ואנשי מקצוע. אנו סבורים כי תושבי השכונה יוכלו, בוודאי, להיות לעזר לאותו מטה - והרי מי כמותם יודעים את מבואיה ומוצאיה - ואין לנו אלא להביע תקווה כי אותו מטה יידע להפיק את התועלת המירבית מעצתם של התושבים.

נביע איפוא את תקוותנו, כי תימצא הדרך לשיתוף פעולה בין תושבי השכונה לבין רשויות המינהל ועירית תל-אביב-יפו, לטובת בני השכונה ולתפארתם.

אנו מחליטים לדחות את שתי העתירות ולבטל את צו הביניים שהוצא.