בג"ץ 6777/98 שרגא רוזנברג נ. הועדה לבדיקת מינויים עפ"י חוק החברות הממשלתי

למנות את העותר לתפקיד. יושב ראש הדירקטוריון פנה אל הוועדה, בבקשה כי תבדוק את מועמדותו של העותר ותבחן את שאלת עמידתו בתנאי הכשירות הקבועים בחוק. בדיון שקיימה הוועדה ביום 10.2.98 בעניינו של העותר, נתגלעו חילוקי דעות בשתי שאלות: (א) האם העותר עומד בדרישת ההשכלה הגבוהה שבחוק, ו-(ב) האם לעותר זיקה פוליטית במובן סעיף 18ג לחוק.

בעקבות דיון זה פנתה הוועדה אל היועץ המשפטי לממשלה, על מנת לקבל את חוות דעתו בשתי שאלות אלה. ביום 23.3.98 נתקבלו תשובותיו של היועץ המשפטי לממשלה. על תשובת היועץ המשפטי לממשלה בנושא הזיקה הפוליטית לא אעמוד כאן, הואיל ונושא זה לא עלה בהתדיינות שבפנינו. אשר לנושא ההשכלה הגבוהה, היועץ המשפטי לממשלה חיווה את דעתו כי תכלית החקיקה מחייבת לפרש את המונח "השכלה גבוהה אחרת" שבחוק כך, שהשכלתו הלא-אקדמית של המועמד לא תיפול, מבחינת אופיה ותכנה, מהשכלה גבוהה אקדמית. הכוונה היא לתוכנית לימודים המקבילה במשכה, בהיקפה ובתכניה לתוכנית לימודים לתואר אקדמי, גם אם מסיבות כאלה ואחרות לא מקבל בוגר התוכנית תואר אקדמי אלא אישור על דבר לימודיו בלבד.

אציין, כי על שולחן הוועדה הונחה גם חוות דעת של פרופסור יוסף גרוס ועורך דין ירון הרמן בעניין כשירותו של העותר להתמנות לתפקיד של מנהל כללי של החברה. חוות הדעת הועברה לוועדה על ידי יושב ראש דירקטוריון עמידר.

12.ביום 6.4.98 קיימה הוועדה דיון במועמדותו של העותר לתפקיד המנהל הכללי של חברת עמידר לפי תנאי החלופה הראשונה. הוועדה החליטה שלא לאשר את המועמדות. הוועדה הגיעה למסקנה, שהעותר עומד בדרישת הנסיון הקבועה בסעיף 16א(2) לחוק, אך הוא אינו עומד בדרישות ההשכלה הקבועות בסעיף 16א(1) לחוק. במסגרת החלטתה זו, ציינה הוועדה שלא ניתן להסתמך על השכלתו החוץ אוניברסיטאית (השכלה רבנית) של העותר, באשר השכלה זו אינה בתחום עיסוקה העיקרי של עמידר. נוכח קביעה זו, לא ראתה הוועדה צורך לדון בשאלת זיקתו הפוליטית של העותר.

בעקבות החלטה זו של הוועדה, החליט דירקטוריון עמידר, ביום 20.8.98, למנות את מר מוריס ניסן, הוא המשיב 5 בעתירה שבפנינו ( להלן: המשיב 5 ) למנהל הכללי של החברה. לידי הוועדה הועבר שאלון אותו מלא המשיב 5 והיא נתבקשה לדון במועמדותו.

13.עוד בטרם היה סיפק בידי הוועדה להשלים את הדיון בעניינו של המשיב 5, הועברו לידיה שתי פניות מיום 6.9.98: האחת - מכתב מאת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ובו הבהרה, כי הוועדה רשאית לשוב ולדון במועמדותו של העותר אם תתבקש לעשות כן. השנייה - מכתב מאת סגן שר הבינוי והשיכון, מר מאיר פרוש, אשר ביקש מן הוועדה לדון במינויו של העותר בהתאם לחלופה השניה שבסעיף 37(ג) לחוק, המאפשר במקרים חריגים למנות גם את מי שאין לו השכלה גבוהה כנדרש בחלופה הראשונה.

בעקבות פנייה זו, פנה יושב ראש הוועדה ליושב ראש דירקטוריון עמידר וביקש ממנו להודיעו באיזה משני המועמדים מתבקשת הוועדה לדון. ביום 15.9.98 הודיע יושב ראש דירקטוריון עמידר ליושב ראש הוועדה, כי הדירקטוריון החליט לשוב ולמנות את העותר למנהל הכללי של החברה, ועל כן הוועדה מתבקשת לשוב ולדון במועמדותו. למחרת, פנה יושב ראש הוועדה ליושב ראש הדירקטוריון וביקשו לקיים הליכים פורמליים במסגרת דירקטוריון החברה, כדי לאפשר לוועדה לשוב ולדון במועמדות העותר. יושב ראש הוועדה הדגיש את הצורך בהתייחסות של הדירקטוריון לשאלת קיומו של ניסיון מיוחד לעותר, ולשאלת קיומם של נימוקים מיוחדים למנותו. עוד ביקש יושב ראש הוועדה לקבל הבהרות לגבי הזיקה הפוליטית של העותר.

ביום 24.9.98 קיים דירקטוריון עמידר דיון נוסף במינוי העותר. ביום 28.9.98 הודיע יושב ראש הדירקטוריון, שהדירקטוריון הגיע למסקנה חד משמעית שהעותר עונה לדרישות הקבועות בסעיף 37(ג) בהיבט הניסיון הנדרש ממועמד לתפקיד מנהל כללי חברה ממשלתית. להשלמת התמונה יצויין, כי באותו היום, נשלח ליושב ראש הוועדה מכתב מאת חבר הדירקטוריון, אהוד אליאב, בו נטען, כי בפני הדירקטוריון לא הוצגו מסמכים או עובדות שיש בהם כדי לאשר את הנתונים שמסר העותר לגבי תפקידים שמלא בעבר. עוד נטען במכתב, שהדירקטוריון לא דן בזיקותיו הפוליטיות של העותר.

14.ביום 1.10.98 הודיע יושב ראש הוועדה, כי לאחר שקיימה דיון בנושא, הגיעה הוועדה למסקנה, כי אין לאשר את מועמדותו של העותר למנהל כללי עמידר מאחר שהוא אינו עומד בדרישות החוק.

את נימוקי ההחלטה לאי אישורו של העותר, פירט יושב ראש הוועדה במכתב ליושב ראש דירקטוריון עמידר מיום 15.10.98. במכתבו, שב יושב ראש הוועדה ומבהיר, כי העותר אינו עומד בדרישת ההשכלה הגבוהה הקבועה בסעיף 16א(1) לחוק כפי שפורשה בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. משנקבע, כי העותר אינו עומד בדרישות ההשכלה, נזקקה הוועדה לדון במועמדותו מכוח הוראות הסיפא לסעיף 37(ג) (החלופה השניה), והגיעה למסקנה כי בעותר לא נתקיימו גם תנאיה של חלופה זו.

ראשית, נקבע כי מקרהו של העותר הוא מקרה רגיל שרבים כמותו, ואין הוא מקרה חריג של מועמד יוצא דופן בכישוריו, הנמנה על אלה שעבורם תוקן החוק, על ידי הוספה של החלופה השניה. יושב ראש הוועדה הצביע על כך שאישור מינויו של העותר, יפתח פתח רחב למינויים של מספר רב ביותר של מועמדים חסרי השכלה, וירוקן מתוכן את הדרישה לקיומו של "מקרה חריג".

שנית, נקבע כי לעותר אין נסיון של שש שנים לפחות בגופים בעלי היקף פעילות שאינו נופל מזה של חברת עמידר. הוועדה בחנה את היקף המאזן של החברה, את מספר העובדים בה ואת מספר הדיירים המתגוררים בדירות שבבעלותה. הוועדה קבעה, כי בכל אחד מן הפרמטרים הללו מדובר בהיקף פעילות אשר לא ניתן להשוותו כלל לתפקידיו של העותר בגופים בהם עבד, מבחינת היקף העסקים, מבחינת האחריות הפיננסית או מבחינת ניהול העסק.

שלישית, יושב ראש הוועדה ציין, כי הוועדה לא מצאה נימוקים מיוחדים שיש בהם, לדעתה, כדי להצביע על הצורך למנות דווקא את העותר למנהל הכללי של עמידר.

החלטת הוועדה היתה, אם כן, כי העותר אינו עומד בתנאים שבאחת החלופות שבסעיף 37(ג) לחוק. נוכח מסקנה זו, לא נקטה הוועדה עמדה בשאלה אם לעותר זיקה פוליטית כזו לאחד משרי הממשלה, המחייבת כשירות מיוחדת של העותר במובן סעיף 18ג' לחוק, וגם לא נתנה את דעתה לשאלה האם כשירות מיוחדת כזו אמנם מתקיימת בעותר. מאותה סיבה עצמה, גם לא היה צורך שהוועדה תייעץ לשר הממונה, כאמור בפיסקה 18ב(ג)(3), בדבר התאמתו של העותר לתפקיד מנהל כללי של החברה.

15.העתירה שבפנינו מכוונת כנגד קביעות הוועדה בדבר אי כשירותו של העותר, וכנגד החלטתו של המשיב 2 שלא לאשר את מינויו של העותר נוכח הקביעות האמורות. שני ראשים עיקריים לטענות העותרים. האחד , כי המשיב 2, הוא השר שהופקד על פי חוק על אישור מינויו של העותר, שגה כשסמך את ידיו על קביעות הוועדה בדבר אי כשירותו של העותר. זאת, הואיל וכל שהוסמכה הוועדה הוא ליתן בענין זה המלצה, אשר אין לה תוקף מחייב. השני , כי גם לגופם של דברים, שגתה הוועדה בהחליטה כי בעותר לא מתקיימים תנאי הכשירות שבחוק. אדון בשאלות שטענות אלה מעוררות, ותחילה בשאלה של טיב סמכותה של הוועדה.

סמכות הוועדה לבדיקת מינויים

16.חוק החברות הממשלתיות מפקיד בידי הוועדה לבדיקת מינויים תפקידים אחדים, עליהם עמדנו לעיל. הוועדה הוסמכה "לבדוק אם מתקיימים במועמד... תנאי הכשירות..." (סעיף 18ב(ג)(1)), "לקבוע אם מן הראוי למנותו בהתאם לאמור בסעיף 18ג" (סעיף 18ב(ג)(2)), ו"לייעץ לשרים בדבר מידת התאמתו של המועמד לתפקיד" (סעיף 18ב(ג)(3)). כן נדרש, לגבי מועמד לתפקיד מנהל כללי אשר מועמדותו נדונה במסגרת החלופה השניה שבסעיף 37(ג) לחוק, כי "הוועדה לבדיקת מינויים אישרה שקיימים נימוקים מיוחדים למינוי...". בענייננו עולה שאלת סמכותה של הוועדה בשני עניינים: בדיקת תנאי הכשירות, ואישור בדבר התקיימות "נימוקים מיוחדים" במסגרת החלופה השניה. אדון תחילה בסמכות הוועדה בכל הנוגע לבדיקת תנאי הכשירות. על רקע זה אתייחס בקצרה גם לשאלת סמכות הוועדה לאשר את קיומם של נימוקים מיוחדים במסגרת החלופה השניה שבסעיף 37(ג).

17.סעיף 18ב(ג)(1) לחוק קובע, כי תפקיד הוועדה הוא "לבדוק" האם מתקיימים במועמד תנאי הכשירות הקבועים בחוק. מביטוי זה, כשהוא לבדו, לא ניתן להסיק מסקנה חד משמעית בדבר טיבה המדוייק של הסמכות שנמסרה לוועדה. בדין פזורות הוראות לא מעטות בהן הוסמכו גופים מינהליים "לבדוק" ענין זה או אחר, או ניתן להם תואר של גוף "בודק". מעיון בהסדרים השונים מתברר, כי המשמעות של הסמכות או התואר האמורים אינה אחידה. לא פעם, אין מדובר בגוף בעל סמכות החלטה. כך, למשל, במקרים בהם הסמכות לבדוק הינה, למעשה, סמכות בעלת אופי חקירתי (ראו סעיף 23 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב1972-; ראו גם סעיף 251 ואילך לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955-). במקרים אחרים, מדובר בגוף בעל סמכויות הכרעה לכל דבר וענין. כך, חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל, התשנ"ד1994- מורה על הקמת "ועדת בדיקה", אשר משמשים בה שופט בדימוס ושני עובדים של משרד האוצר (סעיף 29(א)(1) לחוק). תפקיד הוועדה האמורה (סעיף 29(א)(1)) הוא "לבדוק פעילויות של עסקים, באזור ובמקומות אחרים בישראל". עיון בסעיפי המשנה האחרים של סעיף 29(א) לחוק האמור מלמד, כי מדובר בגוף בעל סמכויות הכרעה לכל דבר. ראו לעניין זה גם את הגדרת "גוף בודק" בתקנה 4 לתקנות לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ד1994-, הכוללת גופים בעלי סמכויות הכרעה מובהקות (כמו בית המשפט).

לשון החוק מאפשרת, אפוא, יותר מפירוש אחד לענין סמכות הוועדה בבדיקת תנאי הכשירות הסטטוטוריים. בשל כך, מתבקשת פניה למקורות השונים היכולים להצביע על תכלית החקיקה. מתוך תכלית זו, נוכל לחלץ את המובן של סמכות הוועדה, המתאים להקשר בו אנו דנים כאן. לדעתי, המסקנה העולה מתוך מכלול המקורות הרלוונטיים היא, כי תכלית החקיקה היתה ליתן לוועדה סמכות להחליט בשאלת כשירותו של המועמד, ולא רק סמכות להמליץ או לייעץ. מסקנה זו עולה משילובם של אלה: ההיסטוריה החקיקתית, התקלה אשר החוק בא לפתור, וההסדרים שנקבעו בדין לגבי הוועדה, ובהם הסדרים הנוגעים להרכבה ולאופן פעולתה. אעמוד עתה על שיקולים אלה.

18.ההיסטוריה החקיקתית . מן ההיסטוריה החקיקתית שהובילה לאימוץ ההסדר שבפנינו, עולה בבירור התכלית של מתן סמכות החלטה לוועדה האם מועמד פלוני עומד בתנאי הכשירות שנקבעו בחוק. תכלית זו עולה עוד בשלב הצעת החוק, אשר קדם לקריאה הראשונה בכנסת. הצעת החוק כללה את עיקרי ההסדר שאומץ לבסוף, ובכלל זה כללה את הקריטריונים למינוי נושאי משרה בחברות ממשלתיות, ואת ההסדר שהתקבל ביחס לוועדה לבדיקת מינויים. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה הכוונה לגבש הסדר, אשר יביא לכך שתהליך בחירתם של ממלאי התפקידים הניהוליים בחברות הממשלתיות יבטיח כי ייעשה סינון של המועמדים על יסוד סגולותיהם, להבדיל מזיקה פוליטית או אחרת. בהתאם לכך, אחת התכליות העיקריות של ההסדר, הנזכרת בדברי הההסבר, היא:

"הבטחת קיומו של הליך מינוי תקין של דירקטורים שיהיה מבוסס על שיקולים ענייניים הקשורים בקידום טובתה של החברה והתאמתו של המועמד לכהן בתפקיד זה. זאת בדרך של יצירת ערובות מתאימות לכך שבחינת המועמדים תהיה מנותקת ממגמות פוליטיות וממחוייבויות אישיות , ותיעשה בידי ועדה סטטוטורית (סעיף 18ב המוצע)" (הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון מספר 6) (מינויים), התשנ"ג1993-, הצעות חוק 2162, א' באדר התשנ"ג, 22.2.1993. ההדגשה הוספה ).

הוועדה הסטטוטורית הנזכרת בדברים היא הוועדה לבדיקת מינויים. מן הדברים עולה, כי בחינת המועמדים הופקדה בידי הוועדה, באופן שינתק את תהליך הבחינה והסינון מהשפעות פוליטיות אפשריות. היינו - הוועדה היא

הגוף המחליט לענין זה. על תכלית דומה עמד ח"כ חיים אורון, אחד מיוזמיה של הצעת החוק, בעת שההצעה נדונה בקריאה הראשונה. דבריו של חבר הכנסת אורון בנקודה זו היו חד משמעיים:

" מי שקובע אם אומנם הדירקטור המוצע עומד או איננו עומד בקריטריונים הוא לא השר המציע, אלא ועדה ציבורית , שבראשה יעמוד מי שראוי לכך: נציג של היועץ המשפטי לממשלה הכשיר לכהן כשופט בבית-משפט מחוזי ... תהיה ועדה של שלושה, והיא תקבע, היא תהיה המסננת " ( דברי הכנסת , חוברת י"ח, ישיבה ס"ח, כ' באדר התשנ"ג (23 בפברואר 1993), בעמוד 3487).

הצעת החוק חזרה אל מליאת הכנסת, לקריאה שניה ושלישית, בלא שנעשו בה שינויים המשליכים על ענייננו. אין זה מפתיע, על כן, כי גם יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, חבר הכנסת דוד צוקר, עמד על תכלית דומה בהציגו את ההצעה. יושב ראש הוועדה עמד על עיקרי ההסדר המוצע. עיקר אחד הוא קביעתם בחוק של "הכישורים הנחוצים, ההכרחיים, המשמשים תנאי הכרחי להתמנות כדירקטור, כמנהל כללי או כיושב-ראש דירקטוריון" ( דברי הכנסת , חוברת כ"א, ישיבה ע"ז, כ"ג באדר התשנ"ג (16 במרס 1993), בעמוד 4052). עיקר נוסף הוא איסור על זיקות שונות של הדירקטור, פוליטיות ואחרות, אשר עלולות לפגוע בענייניות שיקוליו ופעולותיו כנושא משרה בחברה ממשלתית. עיקר שלישי בהסדר נוגע לוועדה. על פי עיקרון זה, נקבעה חלוקת עבודה לפיה הוועדה היא המכריעה בדבר קיומם של הכישורים הנדרשים בחוק ובדבר התקיימותן של זיקות אסורות. מסביר יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט:

"אני רוצה להסביר מה היא הוועדה ... השר מציע את המועמד שלו למנהל כללי או לדירקטור או ליושב ראש הדירקטוריון. הוועדה, שהרכבה יצויין מיד, היא המסננת הבוחנת האם המועמד עונה על כל הכישורים שמניתי כרגע, או את העדר הזיקות שמניתי כרגע. רק מי שעובר דרך קוף המחט המצומצם הזה, הקטן הזה, יוכל להתמנות לדירקטור ליושב ראש דירקטוריון או למנהל כללי. מי שאינו עובר את קוף המחט הזה, את המסננת הזאת, לא יוכל להתמנות" ( דברי הכנסת , חוברת כ"א, ישיבה ע"ז, כ"ג באדר התשנ"ג (16 במרס 1993), בעמודים 4052 - 4053).

גם דברים אלה, בדומה לדברים שנאמרו בשלבים קודמים של הליכי החקיקה, משמיעים בבירור כי תנאי הכרחי למינויו של מועמד הוא החלטה של הוועדה על עמידתו בתנאי הכשירות שנקבעו בחוק. עולה מהם התפיסה, כי הוועדה היא "המסננת", אשר תפקידה הוא למנוע כניסתם של מועמדים שאינם עומדים בדרישות הכשירות למינוי. מכך נובע, כי לוועדה סמכות החלטה, ולא רק סמכות מייעצת, לענין זה.

19.התקלה החברתית שהחוק בא למנוע . המודל העולה בעקביות מן ההיסטוריה החקיקתית, לפיו בידי הוועדה ניתנו סמכויות הכרעה בשאלת כשירויות הסף של המועמדים, משתלב היטב עם התקלה החברתית העיקרית אשר ההסדר שבפנינו בא לפתור (לשיקול זה בפרשנות החקיקה, ראו פסק דינה של חברתי, השופטת דורנר, ברע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מצליח , פ"ד מט(3) 265, בעמוד 271 לפסק הדין). החוק שבפנינו נועד להתמודד עם תופעה שלילית, אשר הלכה והתגברה, של מינויים פוליטיים ובלתי ענייניים לתפקידי מפתח בחברות ממשלתיות. בהליכי החקיקה הוגדרה תופעה זו אף כ"מכת מדינה", אשר הלכה והחמירה עד כדי "...פנייה (ה)מסיבית מצד שרים אל מרכזי המפלגות בתור המאגר העיקרי למועמדים לדירקטורים" (ראו דבריו של יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט בדברי הכנסת הנ"ל, בעמוד 4051).

על השלילה בתופעה זו אין צורך להכביר מלים. מכל בחינה אפשרית, המדובר ברעה חולה, אשר יש לאסור עליה מלחמה. כפי שציינה לאחרונה השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 10 לפסק הדין:

"המינוי הפוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית, כלפי הציבור; הוא עלול לפגוע באמון הציבור בשירות הציבורי; הוא פוגע בעקרון השוויון; הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי הציבור שאינם נדרשים להוכיח, במסגרת מכרז, את היותם הטובים ביותר ... הוא מביא לניגוד עניינים ולחשש לשקילת שיקולים זרים על ידי העדפת מפלגה או עניין מפלגתי על אינטרס ציבורי; הוא עלול להביא להשחתת המוסר הציבורי".

והיא ממשיכה ועומדת על כך, שהמינוי הפוליטי פוגע "...בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, של תפיסתנו הערכית את מהותו של השירות הציבורי ושל האמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת" (שם, שם). כך הדברים גם בהסדר שבפנינו, אשר עניינו באותה תופעה עצמה, בהקשר הספציפי של חברות ממשלתיות. מהליכי החקיקה שהובילו לאימוץ ההסדר שבפנינו עולה, כי התופעה של המינויים הפוליטיים הובילה לפגיעה מוחשית ברמתם המקצועית של האורגנים הבכירים בחברות הממשלתיות, אשר ביניהן נמצאות חברות שהן מן הגדולות והחשובות במשק הישראלי. הפקדת ההכרעה בשאלת כשירותו של מועמד בידי הוועדה, עולה בקנה אחד עם הרצון לפתור תקלה קשה זו. היא מבודדת את הגורמים הפוליטיים משלב הסינון הראשוני של המועמד. בכך, היא מגדילה עד מאד את ההסתברות לכך שהמועמד יעמוד בדרישות הכשירות שנקבעו בחוק. בתוך כך, היא מקטינה עד מאד את ההסתברות לבחירתם של מועמדים על רקע בלתי ענייני.

לא למותר לציין, כי אנו עוסקים כאן בשלב הראשון בתהליך המינוי, הוא שלב בחינתם של תנאי הכשירות. שלב זה הוא קריטי. הוא יוצר רף, אשר כל המועמדים במאגר ממנו ייבחרו נושאי המשרה, חייבים לעמוד בו. בכך אין כדי להבטיח לגמרי כי המועמד הטוב ביותר ייבחר. עם זאת, יש בכך כדי להבטיח כי התקלה החמורה של בחירת מועמדים בלתי ראויים, תקלה אשר הכוונה למנעה עולה בבירור מן התכלית החקיקתית, תעבור מן העולם. יש, על כן, קשר הדוק בין השלב בתהליך המינוי בו אנו עוסקים, לבין תכלית החקיקה והתקלה שהיא באה לשרש.

20.הוועדה - הרכב וסדרי עבודה . נדבך נוסף, השלוב בנדבכים הקודמים, נוגע להיבטים שונים הקשורים להרכב הוועדה ופעולתה. מן ההסדר הסטטוטורי, עולה בבירור כי הרכב הוועדה "נתפר" כך שיווצר גוף מקצועי, מיומן ובלתי תלוי. על פי החוק, הוועדה מורכבת משלושה חברים: יושב הראש, שנקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ואשר כשיר להתמנות כשופט של בית משפט מחוזי (סעיף 18ב(א)(1)). יושב ראש הוועדה יכול להיות מי שפרש מן השירות הציבורי או מכהונת שופט. כיום, עומד בראש הוועדה שופט בדימוס של בית המשפט המחוזי (השופט מ' בן דרור).

חבר נוסף בוועדה נבחר על ידי יושב הראש

עצמו, מתוך רשימה של אנשי ציבור אשר עומדים בתנאי הכשירות לשמש כיושב ראש דירקטוריון, ואשר אין להם זיקה אישית, עיסקית או פוליטית למי משרי הממשלה. החבר השלישי הוא נציג של רשות החברות הממשלתיות (סעיף 18ב(א)(3)).

מתיאור זה עולה, שהרכב הוועדה הותווה כך שיהיה רוב לנציג היועץ המשפטי לממשלה ולמי שנבחר על ידו. זאת ועוד, בחוק נקבע כי המנין החוקי לפעולות הוועדה הוא היושב ראש וחבר נוסף. במלים אחרות, תנאי לקיומו של מנין חוקי הוא כי יושב הראש נוטל חלק בדיון (ראו סעיף 18ב(ב) לחוק). במקרה שדעות יהיו שקולות, נקבע עוד כי דעתו של יושב הראש תכריע (שם).

הרכב זה של הוועדה והסדרים אלה לפעולתה אינם מקריים. דומה, כי בבסיסם עומד "... האמון אותו רוחש המחוקק ליועץ המשפטי שיפעל באופן אובייקטיוי והוגן" בשמירה על האינטרס הציבורי (ראו דין וחשבון , הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו (ירושלים, התשנ"ט1998-), בעמוד 24). בשל כך, עוצב החוק כך שלנציג היועץ המשפטי לממשלה מעמד דומיננטי בוועדה, הן בשלב הרכבתה והן בהליכי פעולתה. כך נעשה, על מנת לוודא כי הוועדה תמלא באופן הולם את תפקידה - לבודד את תהליכי הבדיקה והסינון של המועמדים מבחינת כישוריהם, מן הלחצים והאינטרסים אשר עלולים לדחוף למינויים בלתי הולמים לתפקידים בשירות הציבור. הרכב הוועדה והדינים הנוגעים לפעולתה ממחישים, מזווית נוספת, את החשיבות הרבה שהמחוקק ייחס לקיומו של גוף אשר החלטותיו יהיו נטולות פניות, ואשר יוכל להידרש לשאלת כשירותם של המועמדים מתוך ניקיון דעת ויושר אינטלקטואלי. בכך יש כדי לתמוך בפירוש לפיו לוועדה הוקנתה הסמכות להחליט בענין זה.

לעומת זאת, פירוש לפיו הוועדה היא גוף ממליץ בלבד, משמעותו שכוח ההכרעה בשאלת הכשירות נשאר בידי אותם גורמים עצמם, אשר הניסיון מלמד כי אין בידיהם את הבלמים הנדרשים על מנת להבטיח את תקינות וענייניות תהליך המינוי. בפירוש כזה יש כדי להקטין עד מאד את התועלת שבהקמת הוועדה, אשר מאפייני פעולתה עוצבו בקפידה על מנת להבטיח תהליך סינון נקי מפניות. דומה, כי גם מכך עולה הצורך באימוץ הפירוש לפיו לוועדה ניתן כוח החלטה בשאלת הכשירות. על חשיבותה של שאלה זו בתהליך המינוי כבר עמדתי, ואין צורך לחזור על הדברים.

21.פעולת הוועדה - היבטים נוספים. בנקודה זו ראוי לעמוד בקצרה על שני היבטים נוספים המטים את הכף בכיוון פירוש המחזק את סמכותה של הוועדה.

היבט אחד כזה נוגע לטיב התפקיד שנמסר לידי הוועדה. אין מדובר בגוף אשר תפקידו העיקרי מתמצה במשימה טכנית של איסוף נתונים ועיבודם לשימושם של הגורמים המחליטים. הוועדה הופקדה על בדיקת התקיימותם של תנאי הכשירות במועמד למישרה. על מנת לעשות כן, נדרשת בהכרח גם נקיטת עמדה בדבר מובנן של דרישות החוק, כדי שניתן יהיה לקבוע האם נתוניו של מועמד פלוני אמנם עומדים בדרישות החוק. על הוועדה הוטל, אם כן, תפקיד בעל היבט נורמטיבי משמעותי. גם בהקשר זה יש חשיבות לאי תלותה של הוועדה, כמו גם להכשרתם ולנסיונם של חבריה. חשיבותו של היבט זה בפעולת הוועדה משתקפת גם בקביעה, כי יושב ראש הוועדה חייב להיות אדם הכשיר להתמנות לשופט בית משפט מחוזי. לקיומו של היבט זה בפעולת הוועדה, על רקע הוראות הדין בדבר הרכבה, יש משקל ניכר בפירוש הדין. הוא מטה את הכף בכיוון של העצמת הסמכות המסורה לוועדה. הוא אינו עולה בקנה אחד עם עמדת העותרים, המבקשים להחליש סמכות זו.

לכך יש להוסיף, כי הוועדה, כגוף ייעודי אשר תפקידו העיקרי הוא לסנן מועמדים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, היא גוף מומחה לענין. אין ספק, שמספר המקרים הרב בהם היא נדרשת לחוות דעתה נותנים בידי הוועדה קנה מידה ופרספקטיבה המסייעים לה בבדיקת המקרים המובאים בפניה. הניסיון שצוברת הוועדה, כגוף קבוע העוסק בענין, מעניק לה לא רק מומחיות בענין, אלא גם מאפשר לה לגבש תפיסה רחבה של הנושא, ולגזור ממנה התייחסות שיטתית אל המקרים הבאים בפניה. גם שיקול זה, של מקצועיות החברים בוועדה, הוא בעל חשיבות בפירוש הדין הנוגע לחלוקת העבודה שנקבעה בחוק. הוא תומך בפירוש המחזק את סמכותה של הוועדה (ראו דנג"צ 3201/96

שר החקלאות נ' המועצה האזורית עמק לוד , דינים עליון נב' 494, בפיסקה 23 לפסק הדין).

שני שיקולים אלה, עליהם עמדתי עתה, אינם שיקולים בעלי מעמד מכריע. אכן, במקרים מסויימים המאפיינים עליהם עמדתי עשויים להתקיים גם בגוף מייעץ. עם זאת, יש לדברים משקל, שכן הם פועלים בכיוון של העצמת סמכותה של הוועדה. הם מצטרפים לשיקולים העיקריים, עליהם עמדתי בהרחבה לעיל. ביחד, יש בהם כדי להניח תשתית איתנה למסקנה כי לוועדה ניתנה סמכות החלטה בכל הנוגע לכשירותם של מועמדים להיות נושאי משרה בכירים בחברות ממשלתיות.

22.פירוש החוק - שיקולים לסתור . בתיתי דעתי לשאלת פירושה של הוראת סעיף 18ב(ג)(1) לענין סמכות הוועדה, לא נעלמו מעיני הוראות אחדות בחוק החברות הממשלתיות אשר לכאורה תומכות בפירוש לו חותרים העותרים. לדעתי, אין בהוראות אלה כדי להביא לשינוי במסקנה אליה הגעתי.

א.בעניינים מסויימים, החוק מאפשר לשר לאשר מינוי בניגוד לדעת הוועדה, וזאת אם השגה שהשר הגיש לממשלה נתקבלה על ידה. מדובר בהסדר שנקבע בחוק ביחס לסמכות הוועדה הקבועה בסעיף 18ג לחוק, סעיף המאפשר לוועדה לאשר מועמד בעל "כישורים מיוחדים", אף שיש לו זיקה אישית, עיסקית או פוליטית לשר משרי הממשלה. ביחס לסמכות זו, נקבע בחוק מנגנון של השגה על החלטת הוועדה. המדובר בהשגה המוגשת על ידי השר, ונדונה על ידי הממשלה (ראו סעיפים 18(א) לחוק (לענין מועמד לתפקיד דירקטור) ו37-(ד) (לענין מועמדי למשרת מנהל כללי)). בקביעתו של מנגנון ההשגה האמור ניתן לראות הכרה בכך שלוועדה ניתנה סמכות החלטה בכל הנוגע לסעיף 18ג, החלטה אשר ניתנת לשינוי רק בדרך שנקבעה בחוק. לגבי החלטת הוועדה בשאלת התקיימותם של תנאי הסף במועמדים, לא נקבע מנגנון כזה. לכאורה, ניתן להסיק מכך כי סמכות הוועדה בבדיקת תנאי הכשירות אינה סמכות החלטה. ברם, כנגד מסקנה אפשרית כזו, ניצב טיעון סביר לא פחות, כי בכל הנוגע לדרישות הסף האמורות, מסקנות הוועדה הן סופיות. במצב דברים זה, אין בהסדר שנקבע ביחס להחלטות הוועדה לענין "כישורים מיוחדים" כדי לגרוע ממשקלם של השיקולים עליהם עמדתי לעיל, ואשר הביאו אותי למסקנה כי לוועדה אמנם נתונה סמכות החלטה בענין שבפנינו.

ב.הוראה אחרת, בה נאחזים העותרים, היא הוראת סעיף 37(א) לחוק, הקובעת כי מינויו של מנהל כללי לחברה ממשלתית טעון אישור השרים "לאחר התייעצות" בוועדה. על יסוד זה נטען, כי הוועדה היא גוף מייעץ בלבד. גם קו המחשבה שביסוד טיעון זה אינו משכנע. ענייננו בסמכות הוועדה בשלב הראשוני של הליך המינוי של נושאי המשרה, הוא שלב בחינתם של תנאי הכשירות של המועמד. לגבי שלב זה, סמכות הוועדה, כפי שראינו, הינה " לבדוק אם מתקיימים במועמד .... תנאי הכשירות" (ההדגשה הוספה). לשון החקיקה לענין זה שונה מלשון החוק ביחס לסמכות הוועדה בשלב השני של הליך המינוי, הוא השלב בו נבחנת התאמתו של הדירקטור לתפקיד. לגבי שלב אחרון זה נקבע בחוק, כי תפקיד הוועדה הוועדה הינו " לייעץ לשרים בדבר מידת התאמתו של המועמד לתפקיד".

עולה מן הדברים, כי החוק מבחין היטב בין סמכות הוועדה בשלב הסינון הראשוני של בדיקת הכשירות, לבין שלב המינוי, בו נבחנת מידת ההתאמה לתפקיד. רק בשלב המינוי, סמכות הוועדה מוגדרת כסמכות "לייעץ". נוכח הבחנה ברורה זו שבחוק מצד אחד, ונוכח הדמיון הרב בין הלשון הקובעת את סמכות הוועדה בשלב ההתאמה ("לייעץ") לבין לשון סעיף 37(א) ("לאחר התייעצות"), נראה לי כי ההתייעצות עליה סב סעיף 37(א) נוגעת אך ורק לתפקיד הוועדה בשלב ההתאמה. על כן, אין בהוראה זו כדי להשליך על פירוש ההוראות הנוגעות לשלב הראשון, הוא שלב בחינתם של תנאי הכשירות.

ג.ברוח דומה, אין לקבל כי סמכות הוועדה היא סמכות מייעצת בלבד, על יסוד העובדה שסעיף 18ב(ג)(4) לחוק קובע כי על הוועדה להעביר לשרים את "חוות דעתה" בעניינים שבתחום סמכותה. ניתן, לכאורה, לטעון כי המונח חוות דעת מרמז על סמכות מייעצת בלבד, להבדיל מסמכות החלטה. לדעתי, יש לדחות טענה כזו. הוראת סעיף 18ב(ג)(4) האמורה חלה, בין השאר, על קביעת הוועדה בכל הנוגע לסעיף 18ג לחוק. לגבי סמכות זו אין חולק כי מדובר בסמכות החלטה, אשר שינויה מחייב הגשת השגה וקבלתה על ידי הממשלה. מכך עולה בבירור, כי המונח חוות דעת חובק, בחוק שבפנינו, גם החלטה, להבדיל מעצה. לפיכך, אין בהוראה זו כדי להשליך על הפירוש אשר יש לאמץ בענייננו.

23.ניתן לסכם את הדיון עד עתה. בהסדר שנקבע בחוק החברות הממשלתיות לענין מינויים של נושאי משרות ניהוליות נקבעה חלוקת העבודה הבאה: בידי הוועדה לבדיקת מינויים הופקדה הסמכות הבלעדית לבדוק ולהחליט האם מתקיימים במועמד לכהונה בכירה בחברה ממשלתית תנאי הכשירות שנקבעו בחוק. הוועדה הוסמכה לקבוע האם מועמד מסויים, אשר יש לו זיקה אישית, עיסקית או פוליטית לשר בממשלה, יש בו כישורים מיוחדים, המצדיקים להמליץ על מינויו. על החלטה זו של הוועדה נקבע בחוק הליך של השגה בפני הממשלה. משהחליטה הוועדה כי במועמד מסויים מתקיימים כישורי הסף הנדרשים, ועולה שאלת התאמתו לתפקיד המסויים (למשל, מבין מועמדים אחדים), נתון לוועדה תפקיד מייעץ. בכך אין כדי לומר, כי בשלב זה של הליך המינוי נדחקת הוועדה לשולי העניינים. אכן, משקלה של עצה אינו אחיד, והוא תלוי, למשל, "...במהות העניין הנדון, בלשון ובתכלית של החוק הנוגע לעניין, במעמד ובמומחיות של הגוף המייעץ, בכשירות ובניסיון של הרשות המתיעצת" (י' זמיר, הסמכות המינהלית,

כרך ב' (ירושלים, 1996), בעמוד 852). דומה, כי שיקולים אלה, מוליכים למסקנה כי לעצתה של הוועדה יהיה משקל רב גם בשלב ההתאמה. עם זאת, באותו שלב, הגורם המוסמך הוא השר, ולא הוועדה.

חלוקת עבודה זו מאזנת כהלכה בין השיקולים והצרכים השונים. מחד, יש בה כדי להגשים את תכלית החקיקה של הבטחת רמה מינימלית של מי שמכהנים בתפקידים חשובים בחברות ממשלתיות ושל טוהר הליכי המינוי לתפקידים אלה. מאידך, אין מדובר בניטרול מוחלט של דירקטוריון החברה (הוא הגורם הממנה) או של השרים הנוגעים בדבר (הם הגורם המאשר) מהליך המינוי. הוועדה לבדיקת מינויים אינה מייתרת את תפקידם המרכזי של אלה בבחירת המועמד המתאים ביותר לתפקיד. אכן, הוועדה אינה בבחינת ועדת מכרזים סטטוטורית, אשר נועדה לבוא בנעלי אותם גורמים (ראו דברי יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט בדיון בקריאה השניה בהצעת החוק, דברי הכנסת

הנ"ל, בעמוד 4052). תפקידה הוא בסינון מוקדם בשלב הראשוני, ובייעוץ בשלב קביעת ההתאמה לתפקיד. לעומת זאת, התפקיד של הבחירה הסופית במועמד כזה או אחר לא הופקד בידה, כי אם בידי הדירקטוריון של החברה הרלוונטית, באישור השרים הנוגעים בענין. התוצאה היא, כי נוצרת נקודת איזון בה מתקיימת:

"העדפת העניין המקצועי והעמדת הכישורים בראש הסולם, בלי לשלול מן הנבחר, ממי שנושא באחריות הציבורית, יכולת להשפיע, אבל כל עוד הכישרון, היכולת, הם המפתח" (דברי יושב ראש ועדת חוק חוקה ומשפט, שם).

24.עד כאן דנתי בשאלת סמכות הוועדה מכוח הוראת סעיף 18ב(ג)(1) לחוק, המסמיכה את הוועדה "לבדוק" אם במועמד למשרת מנהל כללי מתקיימים תנאי הסף שבדין. בחלופה השניה שבסעיף 37(ג), בו מפורטים תנאי הכשירות למועמד למשרת מנהל כללי, נקבע כתנאי למועמדותו של אדם אשר אינו מקיים את דרישות ההשכלה שנקבעו בחוק, כי "הוועדה לבדיקת מינויים אישרה שקיימים נימוקים מיוחדים למינוי האמור" (ההדגשה הוספה). תנאי זה הוא אחד משלושה תנאי סף מצטברים אשר חייבים להתקיים במועמד על פי חלופה זו (שני התנאים האחרים נוגעים לניסיון המקצועי ולאי קיומם של סייגים מסויימים המפורטים בסעיף 17(א) לחוק). לשאלת מובנו של התנאי בדבר קיומם של "נימוקים מיוחדים" אדרש בקצרה בהמשך הדברים. כאן אציין רק, כי סעיף 37(ג) סיפא מציב דרישה מפורשת ל"אישור" הוועדה על התקיימות התנאי האמור. נוכח לשון זו בה נקט החוק, ונוכח השיקולים הפרשניים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל, המתקיימים גם בהקשר של האישור האמור, מתבקשת המסקנה כי גם לענין זה ניתנה לוועדה סמכות החלטה, ואין מדובר בהמלצה גרידא.

מן הכלל אל הפרט

25.על רקע ניתוח זה ניתן לפנות למקרה שבפנינו. העותרים תוקפים את העובדה שהמשיב 2 סמך על עמדת הוועדה על פיה לא התקיימו בעותר תנאי הכשירות; וכפי שניתן להבין מהעתירה, סרב לאשר את מינויו של העותר כמנהל כללי של עמידר. נוכח דברינו לעיל, אין תימה כי כך נהג המשיב 2. בכך, פעל המשיב השני בהתאם למתחייב מן הדין, וממילא אין בפעולתו זו עילה כלשהי להתערבותנו.

החלטות הוועדה בענייננו

26.נותר, אפוא, לדון בהשגות שמעלים העותרים לעיצומן של קביעות הוועדה בדבר אי כשירותו של העותר לשמש כמנהל כללי של חברת עמידר. מסקנתי היא, כי גם השגות אלה אינן מגלות עילה כלשהי להתערבותנו. לענין זה אפנה עתה.

27.החלטות הוועדה - דרישת ההשכלה (החלופה הראשונה). הוועדה החליטה שלא מתקיימת בעותר החלופה הראשונה. קביעה זו בדין יסודה. בעותר לא מתקיים אחד משני התנאים המצטברים שבחלופה זו, הוא תנאי ההשכלה המפורט בסעיף 16א'(1) לחוק. לעותר השכלה תורנית. תחום זה אינו נמנה על אחד התחומים המפורטים בסעיף, אשר נדרש תואר אקדמי באחד מהם (כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, ראיית חשבון, מינהל ציבורי, הנדסה, לימודי עבודה). העותר אינו בעל תואר אקדמי אחר בתחום עיסוקה העיקרי של החברה. הוא גם לא השלים לימודי השכלה גבוהה אחרת בתחום עיסוקה העיקרי של החברה. מכאן, כי לא נתקיימה בו אחת מן החלופות הקבועות בסעיף 16א'(1) האמור.

אמנם, העותר למד לימודי תעודה להכשרת מנהל כללי של חברה עירונית כלכלית במרכז להשתלמות בניהול שליד אוניברסיטת בר אילן. ברם, המדובר בתכנית לימודים בהיקף של 392 שעות, אשר לא הקנתה לעותר תואר אקדמי. אין לומר, כי עם סיומה השלים העותר לימודי "השכלה גבוהה אחרת". אכן, הדרישה להשלמת השכלה גבוהה "אחרת" מחייבת השלמה של לימודים במסגרת, אשר אף אם אינה מזכה בתואר אקדמי, הרי שלכל הפחות היא מקבילה ושקולה בתכניה ובהיקפה לתוכנית לימודים לתואר אקדמי. ההשתלמות הנזכרת אינה עונה על קריטריון זה, כפי שקבעה הוועדה בצדק.

דומה, כי גם העותרים אינם משליכים את עיקר יהבם על טענה זו, ומרכזים את עיקר מאמציהם בטיעון הנוגע לעצם כשירותו של העותר בניסיון לשכנע שהעותר עומד בתנאי הכשירות של החלופה השניה. גם חוות הדעת של עורכי הדין פרופסור גרוס והרמן, שהוגשה לוועדה על ידי יושב ראש דירקטוריון עמידר, אינה מתייחסת לקיום החלופה הראשונה אלא לחלופה השניה בלבד. אכן, מחוות דעת זו עולה בעליל, שגם לדעת החתומים עליה, נסיבות חייו של העותר לא אפשרו לו להשלים השכלה גבוהה אקדמית באותם תחומים המנויים בחוק (ראו פיסקה 83 לחוות הדעת מש10/). נותרה איפוא השאלה, אם צדקה הוועדה בקביעתה כי גם תנאי החלופה השניה לא התקיימו בעותר.

28.החלטות הוועדה - דרישת הניסיון (החלופה השניה). אחד מתנאי החלופה השניה הקבועה בסעיף 37(ג) לחוק, הוא שלמועמד יש ניסיון מצטבר של שתים עשרה שנים בתפקיד או בכהונה כאמור בפיסקה (2) לסעיף 16א' לחוק. על פי הוראה זו, נדרש כי מתוך התקופה של שתים עשרה השנים, שש שנים יהיו בגופים בעלי היקף פעילות שאינו נופל מזה של החברה שבה הוא מועמד לכהן.

הוועדה היתה מודעת לתפקידים שמלא העותר בגופים שונים, כנטען על ידו. מדובר בתפקידים של סגן מנהל, ממלא מקום מנהל וכמנהל בפועל של רשת הגנים של החינוך העצמאי; מנהל אגף חינוך ורווחה במרכז החינוך העצמאי; מנהל כללי של החברה הכלכלית לטירת הכרמל בע"מ, ומנהל כללי של החברה לפיתוח זכרון יעקב. הוועדה הגיעה למסקנה, שבתפקידים אלה פעל העותר בגופים אשר היקף פעילותם אינו מתקרב להיקף הפעילות של חברת עמידר, על פי כל פרמטר שעשוי להיות רלוונטי לענין.

בהקשר זה עמדה הוועדה על היקף הפעילות של חברת עמידר. היקף המאזן של החברה הוא כ1.46- מיליארד ש"ח. הכנסתה השנתית עומדת על 376 מיליון ש"ח. יש בה כ650- עובדים. מספר הדיירים בדירות עמידר עומד על כ200,000-. דעתה של הוועדה היתה, שהן מבחינת היקף העסקים, הן מבחינת האחריות הפיננסית והן מבחינת האופי והדרישות של ניהול עסק, התפקידים שמלא העותר בעבר רחוקים מלהשתוות לתפקיד מנהל כללי של חברת עמידר. בשל כך, הוועדה לא ראתה צורך להכריע בכל השאלות שמעוררת התיבה "היקף עסקים" כמובנה בסעיף 37(ג), וקבעה כי:

"... בחינת הנושא מכל זווית אפשרית אינה יכולה להוביל למסקנה שלרב שרגא רוזנברג ישנו ניסיון של שש שנים לפחות בגופים בעלי היקף פעולות שאינו נופל מזה של חברת עמידר".

מבלי לגרוע מחשיבות תפקידיו הנזכרים של העותר בגופים שונים, או ממידת הצלחתו באותם תפקידים, הנני סבור כי אין יסוד לחלוק על קביעה זו של הוועדה. העותרים לא המציאו נתונים המלמדים על כך שמסקנת הוועדה בנקודה זו לא היתה מבוססת, או כי יש טעם טוב אחר להתערב במסקנה זו. כפי שקבעה הוועדה, על פי כל אמת מידה אפשרית היקף הפעילות של עמידר גדול בהרבה מזה של כל אחד מן הגופים בהם מלא העותר תפקידים בעבר. משכך, אין צורך לתחום, בעתירה זו, את אמות המידה לקביעת "היקף פעולות" לצורך דרישות הכשירות שבחוק, וניתן להשאיר את ההכרעה בשאלה זו למקרה המתאים.

29.החלטות הוועדה - נימוקים מיוחדים (החלופה השניה). כזכור, כדי שמועמד יהיה כשיר לשמש מנהל כללי מכוח החלופה השניה, אחד התנאים הוא שהוועדה "אישרה שקיימים נימוקים מיוחדים למינוי". תנאי זה לא התקיים במקרה שבפנינו. הוועדה קבעה, כי לא התקיימו "נימוקים מיוחדים" כאלה למינויו של העותר למנהל כללי של חברת עמידר.

בהנמקתה לקביעה זו, הזכירה הוועדה, שהדרישה לקיומם של נימוקים מיוחדים מצטרפת לתנאי הניסיון שבחלופה השניה. עולה מן ההנמקה, כי עמדת הוועדה היא כי דרישה זו אינה נבלעת בתנאי הניסיון. הוועדה הביאה בהחלטתה דוגמאות למקרים בהם יתקיימו נימוקים מיוחדים כאלה. כך, למשל, מועמד ראוי שיבוא מתחום עיסוק זהה או דומה לזה של החברה הממשלתית בה הוא מבקש להיות מנהל כללי, יש בו עניין מיוחד. כך גם לגבי מי שכהן בחברה בתפקידי ניהול בכירים משך תקופה ארוכה ומינויו למנהל כללי של החברה יאפשר לה ליהנות מנסיונו הרב בענייניה המיוחדים של החברה. במקרה כזה, יהיה גם ניתן להסתמך על הכרות קרובה של חברי דירקטוריון החברה עם המועמד ועל כישוריו המיוחדים, דבר אשר עשוי לסייע לוועדה בהחלטתה לאשר כי מתקיימים נימוקים מיוחדים למינוי.

הוועדה מזכירה בהקשר זה מקרים של מי אשר מלאו בעבר תפקידים בכירים ביותר בצמרת הרשות המבצעת, אם בתחום הבטחון ואם כשרים או כמנהלים כלליים של משרדי ממשלה, כמקרים בהם היא עשויה לאשר שקיימים נימוקים מיוחדים למינוי.

30.הנקודה העקרונית אותה מדגישה הוועדה, וגישתה מקובלת עלי, היא כי הדרישה לקיומם של "נימוקים מיוחדים" מחייבת התקיימות של מאפיינים ייחודיים משמעותיים. אכן, המקרים בהם יינתן אישור על קיומם של נימוקים מיוחדים הם, כלשון סעיף 37(ג) עצמו, "מקרים חריגים" בלבד. מכך משתמע, כי הרף שנקבע לענין זה הוא רף גבוה למדי, שאם לא כן, ילכו וירבו המקרים בהם ימצאו "נימוקים מיוחדים", עד כי לא יישאר הרבה מתוקפו ומחשיבותו של תנאי זה. התמונה העולה מן ההסדר שנקבע לענין זה היא, אפוא, כי דרך המלך היא זו שנקבעה בחלופה הראשונה, הדורשת השכלה גבוהה באחד התחומים שנקבעו באותה חלופה. החלופה השניה עוצבה מראש כדי לספק פיתרון במקרים יוצאי דופן, בהם מדובר במועמד אשר נסיונו כה בולט ועשיר, וקיימים נימוקים מיוחדים למינויו, עד כי אין לומר כי כשירותו נפגמת מחמת העדרה של השכלה אקדמית. בכך אין לגרוע מחשיבותו של העיקרון היסודי שנקבע בחלופה הראשונה לעניין הדרישה להשכלה אקדמית מן האוחזים במשרות ניהול בכירות בחברות ממשלתיות.

לא למותר לעמוד בהקשר זה על ההיסטוריה החקיקתית בה הוספה החלופה השניה לחוק. החלופה השניה הוספה בחוק החברות הממשלתיות (תיקון מספר 8), תשנ"ד1994- (ס"ח תשנ"ד, 268) ( להלן: תיקון מספר 8 ). מתברר, כי הוועדה עצמה היא אשר יזמה פנייה מיוחדת לשרים כדי ליזום תיקון בחוק ברוח החלופה השניה. היה זה על סמך ניסיון שנצבר בוועדה. ניסיון זה לימד, שהיו מועמדים אחדים שנראו לוועדה כמתאימים, אך נמנע ממנה לאשר את עמידתם בתנאי הכשירות בשל אי התקיימות התנאי של השכלה גבוהה. על הדברים מעיד חבר הכנסת אלי דיין, אשר הניח את תיקון מספר 8 על שולחן הכנסת, בעת שהציג את התיקון בקריאה הראשונה. ח"כ דיין ציין, כי המניע להצעה הוא:

"... ההמלצה של ועדת המינויים בראשות שופט, שראתה שבכמה מקרים נמנע מאנשים בעלי כישורים, כמו, למשל, מביאים את הדוגמא של הרמטכ"ל צ'רה, צור... שהיה רמטכ"ל ולא היתה לו השכלה אקדמית ... לכן אמרנו, שבמקום השכלה אקדמית ... ניתן יהיה למנות אנשים עתירי ניסיון ניהולי במערכות גדולות , עסקיות וציבוריות, היכולים לנהל ולתרום לחברות ממשלתיות. ניסחתי את ההצעה הזאת גם על-פי אותם קריטריונים שקבעה [ה]ועדה..." ( דברי הכנסת , חוברת ל"ה, ישיבה רל"ב, י"ב בתמוז התשנ"ד (21 ביוני 1994), בעמוד 8524; ההדגשות הוספו).

כפי שמעידה הוועדה על עצמה, כוונתה היתה למקרים מיוחדים וחריגים בלבד, וכך אמנם נקבע באופן ברור בחוק. לכן, אין מקום להתערב גם בשיקוליה בנקודה זו.

סוף דבר, על יסוד הנימוקים דלעיל, החלטנו לדחות את העתירה, כפי שהודענו בשעתו לבאי כוח בעלי הדין.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט ח' אריאל :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.