בג"ץ 6890/00 מנשה חורי נ. מדינת ישראל

1.סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ) קובע, כי:

"בעבירות המנויות בסעיף זה, שנעברו בקטין, יחל מנין תקופת ההתיישנות ביום שמלאו לו שמונה עשרה שנים; ואולם אם חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה - לא יוגש כתב אישום אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה -

(1) עבירה לפי סעיף 351;

(2) עבירה שעבר האחראי על הקטין כהגדרת 'אחראי על קטין או חסר ישע' בסעיף 368א והוא אינו בן משפחה כהגדרת 'בן משפחה' בסעיף 351(ה) והיא אחת מן העבירות הבאות:

(א) אינוס - לפי סעיף 345;

(ב) בעילה אסורה בהסכמה - לפי סעיף 346(א);

(ג) מעשה סדום - לפי סעיף 347(א) או (ב);

(ד) מעשה מגונה - לפי סעיף 348(א), (ב) או (ד)".

2.כנגד העותר הוגש (בשנת 1999) כתב אישום שייחס לו ביצוע עבירות מין (עבירות אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין - כנוסחו עד לחוק העונשין (תיקון מספר 22), התשמ"ח1988- ( להלן: תיקון 22 לחוק ); מגע מיני עם קטין לפי סעיף 350(א)(3) לחוק - כנוסחו עד תיקון 22 לחוק; ומעשה מגונה בכפיה לפי סעיף 354(א) לחוק - כנוסחו עד תיקון 22 לחוק). את המעשים הנטענים ביצע העותר, לפי האמור בכתב האישום, כלפי בת משפחתו הקטינה (ילידת 1971). זאת בין השנים 1987-1981. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הורה בדעת רוב (השופטים א' אבן ארי ונ' אחיטוב) על מחיקת כתב האישום מחמת התישנות. זאת, הואיל וקבע כי סעיף 354 שצוטט לעיל אינו חל על העבירות המיוחסות לעותר - שכן הסעיף מתייחס (בכל הנוגע לעותר) רק לעבירות הכלולות בסעיף 351 לחוק העונשין (שהוסף לחוק העונשין רק במסגרת חוק העונשין (תיקון מספר 30), התש"ן1990-) ואינו מאריך את תקופת ההתיישנות באשר לעבירות אחרות.

3.בית המשפט העליון (כבוד השופטים ד' דורנר, ד' ביניש וא' ריבלין), קיבל באופן חלקי את ערעורה של המדינה וקבע, כי העבירות המיוחסות לעותר ואשר נעברו, לפי הנטען, לאחר 1986 לא התיישנו. שכן העבירות המנויות כיום בסעיף 351 אינן עבירות חדשות שנוצרו רק עם חקיקתו של סעיף 351 (כאמור, לאחר מועדי ביצוע העבירות המופיעים בכתב האישום כנגד העותר), וסעיף 354 נועד לחול על עבירות אלו - יהיה מיקומן בחוק אשר יהיה. כבוד השופטת ביניש הוסיפה וציינה, כי פרשנות מצרה של הסעיף (בדרך בה בחרה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי), משמעה כי ניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 354 (אשר הוחק במסגרת חוק העונשין (תיקון מספר 47), התשנ"ו1996-) רק החל משנת 2000 - עשר שנים מחקיקתו של סעיף 351 במתכונתו הנוכחית - ותוצאה אבסורדית זו אינה יכולה לעמוד.

4.בעתירה שבפני נטען, כי פסק הדין קבע הלכה חדשה באשר לפרשנותו של סעיף 354 לחוק העונשין, כי ההלכה שנפסקה היא פרי "חקיקה שיפוטית", כי יש בה כדי ליצור ענישה רטרואקטיבית וכי הפרשנות שנבחרה עומדת בניגוד להוראות סעיף 34כא לחוק העונשין, לפיו: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

5.המשיבה מסכימה שאכן נקבעה הלכה חדשה בפסק הדין נשוא העתירה, אלא שלשיטתה לא התקיימו בהלכה זו אותם מאפיינים המצדיקים את קיומו של דיון נוסף: פסק הדין אינו נגוע בטעות מהותית, אין הוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפישת הצדק של החברה ואין הוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עמה. הפרשנות שנבחרה היא פרשנות תכליתית המקיימת את רוח החוק והכרעה כעמדת העותר תביא לתוצאה בלתי סבירה, כך שפרשנות העותר אינה "פירוש סביר" שיש להעדיפו.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע:

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נדונה לראשונה תחולתו של סעיף 354 לחוק העונשין ונקבעה הלכה חדשה לעניין זה. אולם בכך אין די:

"לצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא שנדרש כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת" (דנ"פ 3327/00 לגזיאל נ' מדינת ישראל , טרם פורסם; ראו גם: דנ"פ 6654/00 עמוס רומנו נ' מדינת ישראל , לא פורסם; דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל לא פורסם).

תנאים אלה לא התקיימו בפסק הדין נשוא העתירה. פרשנותו של בית המשפט העליון מעוגנת היטב בתכלית הסעיף. פרשנות שונה תביא לתוצאות שהן, למצער, קשות. לא מצאתי יסוד לטענה כי משמעות פסק הדין הינה החלה רטרואקטיבית של איסור פלילי - על כל המשתמע מכך (והשוו: ע"פ 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, פסקה 17). העבירות המיוחסות למבקש לא נוצרו עם חקיקתם של סעיפים 351 או 354 (בנוסחם הנוכחי). סעיף 351 לא בא אלא כדי לאגד ולייחד עבירות מין קיימות המבוצעות נגד בני משפחתו של העבריין. אכן, ההחמרה בעונשים שהביא עמו הסעיף לא תחול על העותר ושכמותו. אולם המעשים המיוחסים לעותר היוו עבירה פלילית עוד בעת שבוצעו (לפי הנטען) וזכויותיו של העותר לא נפגעו כתוצאה מפרשנותו התכליתית של סעיף 354. בנסיבות אלו לא מצאתי בפסק הדין אותה חשיבות או קשיות שיש בהן כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף - לאחר שהרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון נתן דעתו לסוגייה המתעוררת ופסק בה.

העתירה נדחית איפוא.