בג"ץ 6939/13 רס"ן ליאור מלובני נ. שר הבטחון

השופט ע' פוגלמן:

העתירה שלפנינו מכוונת לשחרורם של העותרים משירות קבע במסגרת מדיניות השחרור מכוח הוראת הפיקוד העליון 3.0508 "נוהל לשחרור משרתי קבע מטעמים ארגוניים" (להלן: הוראת הפיקוד העליון ) שמטרתה צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל.

1.

בחודש יוני 2012 נחתם הסכם בין משרד הביטחון למשרד האוצר שבו הוחלט על שחרור משרתי קבע "מובהק" – קצינים מדרגת כתף רס"ן ומעלה או מדרגת כתף סרן במינוי רס"ן ומעלה, ונגדים מדרגת רס"ר ומעלה – בעילת "צמצום הכוחות הסדירים" בין השנים 2014-2013. בעקבות זאת, החלו רשויות הצבא בשחרורם של משרתי קבע מובהק בהתאם להוראת הפיקוד העליון. במסגרת זו התקבלו במהלך שנת 2013 החלטות לשחרר את ששת העותרים, כולם בגילאי 40-38, משירות קבע.

2.

להחלטות אלו מכוונת העתירה שלפנינו. העותרים מבקשים להורות למשיבים לתת טעם מדוע לא יימנעו במסגרת "צמצום הכוחות הסדירים" מהתרת התחייבותם של משרתי קבע שחצו את גיל 38; ולחלופין מדוע לא יקבעו מנגנון מיוחד שיאפשר את הוצאתם של משרתי קבע שחצו את גיל 38 להשהיית שירות במתכונת שתאפשר להם לקבל את קצבת הפרישה בהגיעם לגיל 42; ולחלופי חילופין, מדוע לא יפורסמו קריטריונים ברורים שיבטיחו כי הגדרתם של משרתי קבע שחצו את גיל 38 כ"חריגי גיל" תוביל להתייחסות מיוחדת לקבוצה זו. לטענת העותרים, עד לשנת 2009 הוראת הפיקוד העליון קבעה שלא ניתן לשחרר בעילה של צמצום הכוחות הסדירים משרתי קבע שחצו את גיל 38, ושינוי המדיניות, שמאפשר כעת גם את שחרורם של בני 40-38, פוגע בהם באופן קשה. לטענתם, שחרורם מהצבא בטרם הגיעם לגיל 42 יוביל לכך שהם יוכלו לקבל את קצבת הפרישה לה הם זכאים רק בגיל 67, ולא מייד עם שחרורם כשאר חברי מסלול הפנסיה התקציבית שאליו הם משתייכים. מכיוון ששחרורם נעשה מטעמי צמצום הכוחות הסדירים ולא על רקע תפקוד לקוי, פגיעה זו בקבלת קצבת הפרישה מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכותם להתקיים בכבוד כיוצאי כוחות הביטחון. נטען כי שיטת המיון הצה"לית שהובילה לקבלת ההחלטות על שחרורם אינה מייחסת משקל לגילו של משרת הקבע, כאשר ההתייחסות היחידה לכך היא בהנחיה שלפיה הפסקת שירותם של "חריגי גיל" – משרתים בגילאי 40-38 – תעשה בנסיבות "חריגות בלבד" ובאישור מוקדם של מחלקת הסגל. לטענת העותרים, הנחיה זו היא בגדר "מס שפתיים" בלבד והלכה למעשה אין התחשבות מיוחדת ב"חריגי הגיל".

3.

המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף בגין קיומו של סעד חלופי ואי מיצוי הליכים. בתמצית, לטענתם על העותרים להפנות טענותיהם לוועדת הערר הפועלת על פי חוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע-2010 (להלן: חוק שירות הקבע ), שבסמכותה לדון ב" (1) ענייני שכר וזכויות נלוות לשכר [...]; (2)

סיום שירות הקבע בעילה מהעילות הקבועות בפקודות הצבא . " (ראו סעיף 4(א)

לחוק שירות הקבע (ההדגשה הוספה – ע' פ')). עוד מציינים המשיבים כי על החלטות ועדת הערר ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים. נטען כי על אף שהעותרים מנסים לשוות לעתירתם אופי חוקתי, הרי שמבחינה מהותית העתירה תוקפת את החלטת הגורם המוסמך בדבר סיום שירות הקבע של כל אחד מהעותרים ועוסקת רובה ככולה בטענות פרטניות, ומכאן שיש להפנותה תחילה אל ועדות הערר. בגדר תגובתם המקדמית, התייחסו המשיבים באופן חלקי גם לגופם של דברים: בין היתר, נטען כי לעותרים לא עומדת טענת ההסתמכות משום שעוד בשנת 2009 נקבע בתיקון הוראת הפיקוד העליון ש"הגיל המירבי" המעניק חסינות מפני שחרור בעילת צמצום הכוחות הסדירים יעמוד על 39, ולא 38 כפי שהיה קבוע קודם לכן; וכן נקבע באותו תיקון שהחל משנת 2010 יעמוד הגיל המירבי על שנתיים לפני הגיל המינימאלי לפרישה. המשיבים הוסיפו וציינו כי גיל הפרישה המינימאלי של העותרים עומד על 45-44 ולא על 42 כפי שעולה מהעתירה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. לא מצאנו שבשלב זה יש מקום להידרש לעתירה כאשר לעותרים עומד הליך קונקרטי למיצוי טענותיהם (השוו: בג"ץ 6123/13

יוסי נ' שר הביטחון , פסקה 4 (3.11.2013)). חוק שירות הקבע קובע מתווה סטטוטורי להעלאת טענות הנוגעות לסיום שירות קבע בדרך של הגשת ערר לוועדת העררים, ובהמשך – הגשת ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה. יתר על כן, כפי שעולה מתגובת המשיבים, העותרים 2 ו-3 אף הגישו ערר לוועדת הערר (שעודנו תלוי ועומד), העותר 5 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערר אשר נדחתה; ואילו לגבי עותרים 1, 4 ו-6 טרם חלף המועד (במועד הגשת תגובת המשיבים) להגשת ערר כאמור.

משמצאנו כי אין להידרש לעתירה קודם למיצוי ההליך הסטטוטורי אותו מעמיד הדין לעותרים, העתירה נמחקת אפוא. אין צו להוצאות.