בג"ץ 6947/21 פארס עיד עצאר נ. בית המשפט הצבאי לערעורים

השופט נ' סולברג :

העתירה שלפנינו מופנית נגד פסק הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים (ע' 3733/17), שעל-פיו נדחה ערעור העותר על פסק הדין של בית המשפט הצבאי ביהודה (ת' 2970/06). עיקרה של העתירה, בטענת העותר, כי בית המשפט הצבאי לא היה מוסמך לדון בעניינו.

1.

ההליך המשפטי העומד במוקד העתירה דנן, החל עוד בשנת 2006, אז הוגש כתב אישום נגד העותר, פארס מחמד עיד עצאר, בגין עבירות אלימוּת חמורות, בהן: גרימת מוות בכוונה; ניסיון לגרימת מוות בכוונה; החזקת אמצעי לחימה; סחר בציוד מלחמתי; חטיפה בנסיבות מחמירות; ועבירות נלוות נוספות. בשנת 2010 הורשע פארס בביצוע מרבית העבירות שבהן הואשם, ובתוך כך גם בגרימת מוות בכוונה. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לגבי העונש, נגזר על פארס לרצות מאסר עולם בגין גרימת מוות בכוונה, ובנוסף גם 10 שנות מאסר, בגין ביצוע יתר העבירות שבהן הורשע (על-פי האמור בעתירה, עונש המאסר הופחת לבסוף ל-5 שנות מאסר, בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט הצבאי לערעורים). מטעמים שונים, שאין זה המקום לפרטם, ההליך הפלילי בעניינו של פארס נמשך שנים רבות וארוכות, משנת 2006 ועד עתה.

2.

העתירה שלפנינו, מתמקדת בהרשעתו של פארס בעבירה של גרימת מוות בכוונה. בפרט נטען, כי פסק הדין של בית המשפט הצבאי ניתן בחוסר סמכות, משום שבנסיבות העניין, לא היה רשאי לדון בעבירת גרימת המוות. בהקשר זה, פארס סומך ידיו על סעיף 10(ו) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009, שבו נקבע כי "בית משפט צבאי מוסמך לדון כאמור בסעיף קטן (א) גם את מי שעבר באזור A

עבירה, אשר פגעה או נועדה לפגוע בבטחון האזור "

(ההדגשה הוספה – נ' ס'). פארס טוען, כי מלשון הסעיף עולה בבירור, כי עבירות שהמניע לביצוען הוא פלילי, להבדיל ממניע ביטחוני, אינן נתונות לסמכות השיפוט של בית המשפט הצבאי. על-פי הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט הצבאי ביהודה, פארס השתתף בהמתת המנוח, משום שסבר שזה שיתף פעולה עם ישראל. פארס מצדו, חולק על קביעות עובדתיות אלה, וטוען כי המניע להמתת המנוח היה פלילי בלבד, ללא קשר לשיתוף הפעולה, לכאורה, של המנוח עם ישראל. משכך, לשיטתו, העניין מצוי מחוץ לגדר סמכותו של בית המשפט הצבאי. בהקשר זה, מלין פארס על ביסוס ההכרעה, כאמור, על אמרת חוץ שלו-עצמו, ועל עדותו של עד נוסף, שניתנה בקשר להמתת המנוח, שמהן עולה כי המעשה נעשה כפעולת תגמול, עקב שיתוף הפעולה, לכאורה, של המנוח עם ישראל.

3.

לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

4.

כפי שנקבע לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט הצבאי לערעורים. התערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם נתגלו פגמים ממשיים מסוג חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, וכן למקרים חריגים אחרים, המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה , פסקה 6 (24.5.2007); בג"ץ 4534/19 ביוד נ' בית המשפט הצבאי יהודה , פסקה 6 (7.10.2019); בג"ץ 6577/19 נעאולה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים , פסקה 4 (10.10.2019)). העניין שלפנינו – אינו בא בגדר אותם חריגים. פסק הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים, וכמוהו גם פסק הדין של בית המשפט הצבאי ביהודה, מפורט ומנומק כדבעי, וניתנה בו התייחסות לכלל טענותיו של פארס, הן במישור המשפטי, הן במישור העובדתי, ובתוך כך גם לטענותיו על העדר הסמכות. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי מקום להתערב בממצאיו וקביעותיו.

5.

טעם נוסף לדחיית העתירה נעוץ בכך, שעיקר טענותיו של פארס מופנות כלפי הממצאים העובדתיים, שנקבעו על-ידי בית המשפט הצבאי ועמדו ביסודה של ההכרעה בקשר לסוגיית הסמכות. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה, ובקביעות בדבר מהימנות עדים, שניתנו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים בלבד. זאת, נוכח היתרון המובנה של הערכאה הדיונית, על-פני ערכאת הערעור בקביעת ממצאים מעין אלה (ע"פ 7761/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם (19.1.2020)). לא שוכנעתי, כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מצבים חריגים, המצדיקים התערבות בממצאי עובדה ומהימנות, ודאי מקום שבו טענות אלו נדונו לפני ולפנים, הן על-ידי בית המשפט הצבאי ביהודה, הן על-ידי בית המשפט הצבאי לערעורים. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, משהעתירה מוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק בהליך שהוא מעין 'גלגול שלישי', בו הפתח להתערבות בהחלטות בית המשפט הצבאי הוא ממילא צר מאוד.

6.

אשר על כן, על יסוד האמור – דין העתירה להידחות על הסף.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.