בג"ץ 6954/00 משה זגורי נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

ביום 14.9.2000 נדונה, לפני השופטת פרוקצ'יה, בקשת המדינה להאריך את מעצרו של העותר, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), בתשעים ימים נוספים מיום 17.9.2000. לאחר שמיעת הטענות דחתה השופטת את מתן החלטתה. למחרת (יום שישי 15.9.2000) חתמה השופטת על צו-מעצר, מכוחו נעצר העותר לתשעים ימים ממועד הצו. ביום ראשון, 17.9.2000, הפיצה המזכירות את החלטת השופטת להאריך את מעצרו של העותר (כבקשת המדינה) בתשעים ימים החל מיום 17.9.2000.

על רקע זה ביקש בא-כוח העותר מן השופטת לשחרר את העותר ממעצרו לאלתר. תקופת מעצרו המקורית, טען בא-כוח העותר, הגיעה לקיצה במוצאי שבת 16.9.2000 בחצות, ואילו ההחלטה להאריך את מעצרו ניתנה רק למחרת היום. אמנם ביום 15.9.2000 חתמה השופטת על צו-מעצר, אלא שבמועד החתימה על הצו עוד טרם ניתנה החלטה להאריך את המעצר, ומכאן שהצו היה מחוסר תוקף. בדחותה בקשה זו כתבה השופטת, כי החלטתה להאריך את המעצר נערכה עוד ביום שישי 15.9.2000 (משמע לפני הוצאתו של צו המעצר), אלא שההחלטה נחתמה על-ידה ונשלחה רק ביום 17.9.2000.

בעתירה שלפנינו נטען, כי מאז פקיעת מעצרו המקורי של העותר, בחצות הלילה שבין 16 ו17- בספטמבר, לא נעשה צו חוקי להמשך מעצרו. מכאן, לטענת בא-כוחו, שהעותר מוחזק במעצר שלא על-פי צו כדין, ולפיכך מצווים אנו להורות על שחרורו המיידי.

דין העתירה להידחות. העיון בהחלטת השופטת פרוקצ'יה, לדחות את בקשת העותר לשחרור מיידי מן המעצר, מעלה, כי החלטתה להאריך את מעצרו של העותר - שנחתמה ביום 17.9.2000 - נערכה על-ידה עוד ביום 15.9.2000, היינו לפני שחתמה על צו המעצר. כיון שעל-פי הצו הקודם היה העותר נתון במעצר חוקי עד למוצאי שבת 16.9.2000 בחצות, די היה בהוצאת צו-מעצר שתחילתו ביום 17.9.2000 (כאמור בהחלטה להאריך את המעצר), הגם שלמניעת תקלה ראוי היה להמציא את הצו לשירות בתי הסוהר ביום שישי 15.9.2000. דא עקא, כי משצו המעצר (שהוצא ביום 15.9.2000) הורה על מעצר מיום 15.9.2000, בעוד שבהחלטה להאריך את המעצר (שהוצאה ביום 17.9.2000) נאמר כי המעצר מוארך מיום 17.9.2000, נוצר הרושם כי הצו שהוצא לא נסמך על החלטה כדין להאריך את מעצרו של העותר. על כל פנים, לפחות מעת שהוצאה החלטת השופטת (ביום 17.9.2000) להאריך את מעצרו של העותר, שוב לא יכול להיות ספק כי הפגם שנפל בהקדמת הוצאתו של צו המעצר תוקן וכי העותר נתון במעצר מכוח החלטה כדין.

העתירה נדחית.