בג"ץ 6960/98 פטל פרקש נ. משרד הפנים

העותר הגיש עוד באוקטובר 1998 בצורה חיצונית של עתירת אסירים בקשה, שבג"ץ יורה לשר הפנים להנפיק לו דרכון ישראלי. העותר בא מהודו ולטענתו הוא נשוי ליהודיה ישראלית. על יסוד חוק השבות הוא תובע אזרחות ישראלית גם לעצמו.

מסתבר מתוך ניירת שהגיש העותר, שכבר בשלב מוקדם יותר הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרת עתירת אסירים, בקשה דומה, ושופט שאת חתימתו אינני יכול לזהות, רשם על תגובת הפרקליטות שהוא מוחק את הבקשה מפני שהיא נושא לבג"ץ. אני חושש שכתוצאה מהחלטה זו העותר הבין שהוא יכול להגיש בקשה לבית משפט זה ולהכתיר אותה כבקשה לבג"ץ.

כדי להסביר לעותר את הדרך שבה הוא יכול ללכת החלטתי לקיים ישיבה לפני שתמחק עתירתו. המזכירות זימנה גם את באת-כוח המדינה, הגב' עו"ד חני אופק.

הגב' אופק הסבירה לי שבעת שפנה למשרד הפנים נאמר לו שעליו לעזוב את הארץ, ואם אשתו תדרוש את בואו, כל העניין ידון מחדש. זה עניין של מדויות, כשבני זוג לא הגיעו יחד ארצה אלא זר מבקש להנשא לבן זוג ישראלי תושב הארץ. וזאת על מנת למנוע נישואין פיקטיביים לשם קבלת אזרחות.

בענין חוקיות מדיניות זאת, תלוי ועומד בג"ץ עקרוני. מכל מקום, כך מוסרת עו"ד אופק, הדרישה שיעזוב את הארץ נדרשה לפני מאסר העותר. עכשיו הענין מסובך יותר. מכל מקום לפי המצג הנוכחי משרד הפנים לא יתן לו אזרחות.

נראה לי, שאם העותר מעונין לתקוף את מדיניות משרד הפנים, הוא צריך להגיש בג"ץ. אם הוא מוכן להשלים עם זה ולהמתין לאחר מאסרו, ולצאת את הארץ על מנת שאשתו תדרוש את בואו, גם זה אפשרי. בכל אופן אי-אפשר לדון בנושא זה במסגרת עתירת אסירים, גם אם מכתירים אותה בג"ץ.

לכן, אני דוחה את העתירה, וזאת לאחר שהסברתי לעותר מה עליו לעשות בדיוק.