בג"ץ 6964/02 שלום סוסנה נ. מדינת ישראל

מבוא

1.לבית משפט השלום בנתניה הוגש, בשנת 1992, כתב אישום בו נטען כי המבקש, שלום סוסנה, (להלן - "המבקש") וחברת בניה שהיה מנהלה (להלן "החברה"), ניכו בשנים 1992 עד 1998, ביודעין, מס תשומות כשאין בידם חשבוניות מס כדין. נטען, כי חשבוניות אשר התקבלו על ידי המבקש והחברה מקבלני משנה עבור מה שהוגדר כביצוע עבודה ואספקת פועלים, הן למעשה חשבוניות פיקטיביות. בגין כך יוחסו לשניים עבירות לפי סעיף 117(ב)(4) בשילוב עם סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש והחברה בעבירות שיוחסו להם, וההרשעה התבססה בעיקר על אמרה שנרשמה מפיו של המבקש במהלך חקירתו (ת/21), בה התייחס לטיבן של העסקות אותן ביצע עם קבלני-משנה, וכך אמר:

"על מנת להציג את ההתקשרות הזאת כהתקשרות עיסקית אני חתמתי יחד עם אותם אנשים על הסכמי עבודה שהם למעשה רק על הנייר ולא התקיימו בשטח. הם לא סיפקו לי אף פעם עובדים ולא ביצעו עבורי ועבור חברת סוסנה שום עבודה".

בשאלת קבילותה של אמרה זו התקיים משפט זוטא, במהלכו העידה מטעם המבקש ד"ר בזורה ג'ורג'ינה, פסיכיאטרית, אשר חוות דעת שנערכה על ידה גם הוגשה כראיה מטעם ההגנה. אל ממצאיה של חוות הדעת התייחסה באת-כוחו של המבקש דאז במסגרת סיכומיה לעניין משפט הזוטא, ומתוך אותה ראיה היא ציטטה את אלה:

"כשישה חודשים לפני אשפוזו כחולה יום ובעקבות חקירה תוך כדי מעצר של יומיים הופיעה תמונה קלינית של post traumatic stress disorder

לפי DSM-3-R על רקע זה במהלך הזמן נכנס למצב דיכאוני עם מחשבות אובדניות שענה לקריטריונים אבחנתיים MAJOR DEPRESSION לפי DSM-3-R . כיום הוא יצא מהמצב הדיכאוני אך סובל עדיין מסימפטומים של ההפרעה הפוסטראומטית, שגורמים לפגיעה ניכרת בתפקודו".

חוות דעת זו ועדותה של ד"ר בזורה, לא נעלמו מעיניו של בית משפט השלום, אך בהחלטתו במשפט הזוטא מיום 8.9.94 קבע, שאין בכל אלה כדי להוביל לפסלותה של ת/21. במסגרת הכרעת הדין נקבע עוד, כי אותה אמרה של המבקש נתמכת בהסכמים שנערכו עם ספקי החשבוניות, מהם התרשם בית המשפט כהסכמים שאין מאחוריהם עסקות-אמת.

בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט למערער 4 שנות מאסר, שנתיים מאסר-על-תנאי, וקנס בסך של 75,000 ₪. גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן בחודש ינואר 1997, אך ההליכים בפני בית משפט השלום הסתיימו רק בחודש פברואר של אותה שנה, וזאת בעקבות תיקון טעות סופר שנפלה בסעיפי ההרשעה שבהכרעת הדין. במסגרת ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, שבה ועלתה שאלת קבילותה של האמרה ת/21, תוך התייחסות גם למצבו הנפשי של המבקש, כפי שבא לידי ביטוי בחוות הדעת ובעדותה של ד"ר בזורה, אך בית המשפט לא מצא מקום להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית בסוגיה זו. תוצאתו של הערעור היתה שהוא נדחה ביחס להרשעה, אך נתקבל הערעור על העונש, ותקופת המאסר הועמדה על ארבע שנים, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי.

המבקש לא השלים גם הפעם עם הרשעתו, ועתר לקבלתה של רשות ערעור בפני בית משפט זה. כב' הנשיא, בהחלטתו מחודש אפריל 1998, דחה את הבקשה באומרו:

"בבקשה לרשות ערעור שני על המבקש להראות שהעניין מעורר סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעבר לעניינם של הצדדים עצמם... לאחר עיון בטענות הצדדים, בחומר הרלבנטי ובפסקי הדין של הערכאות קמא, הגעתי למסקנה כי אף אחת מטענות המבקשים אינה מעוררת סוגיה כגון זו המצדיקה מתן רשות לערעור".

כב' הנשיא הוסיף ודחה את מה שהוגדר על ידי המבקש "בקשה לעיון ושיקול דעת נוסף", ובעקבות כך פתח המבקש בהליכים נוספים: בקשת חנינה מכבוד נשיא המדינה (נדחתה), פניה לשר המשפטים לפי סעיף 32 לחוק בתי המשפט (נדחתה), ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק שנדחתה אף היא.

2.מאז חודש אוגוסט 1999 הגיש המבקש שלוש בקשות לקיומו של משפט חוזר, בהן העלה טענות שונות, וביניהן אלו: לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המבקש לבין הפועלים אשר סופקו לחברה; העובדה שהדו"חות שהגיש לשלטונות מס הכנסה התקבלו, מלמדת כי החשבוניות הוצאו בגין עסקאות-אמת. את הבקשה השלישית למשפט חוזר סמך המבקש על חוות דעת פסיכיאטרית המצביעה על ליקויים באישיותו. המבקש טען כי חוות דעת זו בצירוף הראיות האחרות שהיו בפני בית משפט השלום, עשויות להוביל לפסילתה של האמרה ת/21 כראייה במשפטו, ואם כך יקרה, עשויה תוצאת המשפט להשתנות לטובתו. את הבקשה הזו דחה כב' הנשיא, בין היתר, לאחר שמצא כי בפני הערכאות השונות אשר דנו בעניינו של המבקש, היתה מונחת חוות דעת פסיכיאטרית דומה (של ד"ר בזורה), אך הן סברו כי אין מקום לתת לה משקל אשר עשוי לשנות את ההכרעה לטובתו.

3.הבקשה הנוכחית למשפט חוזר היא איפוא הרביעית במספר המוגשת על ידי המבקש, וזה טעמה: נפל פגם שיפוטי משמעותי בקבלת ההחלטה במשפט הזוטא מיום 8.9.94... וליקוי זה נתגלה לאחרונה...". המבקש הוסיף וטען, כי במהלך המשפט התקבל בלשכתו של כב' השופט בלזר מכתבו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר סיגל, אליו צורפה חוות דעתה של ד"ר בזורה, ובו סמך ד"ר סיגל את ידו על ממצאיה של ד"ר בזורה. לטענת המבקש, מכתב זה לא הועבר לידיעתם של בעלי הדין, ועקב כך נגרם נזק כפול, ובלשון המבקש:

"א)לתביעה אשר לא ידעה בדבר מעורבותו של רופא נוסף המסוגל למסור חוות דעת כעדותה של ד"ר בזורה, אשר נדחתה על ידי כב' השופט בלזר.

ב)נזק קשה קשה לסנגוריה בזאת כי נמנעה מידיעתה כי קיים בתיק ביהמ"ש שמו של ד"ר סיגל, המסוגל למסור עדות הדומה לעדותה של ד"ר בזורה".

4.המשיב סבור כי דינה של הבקשה להדחות, וסבורני כי הדין עמו. המבקש תלה את יהבו במכתבו של ד"ר סיגל לבית המשפט, דא עקא, במכתב זה אין דבר היכול לסייע בידו. מפאת חשיבותו אביא את המכתב בלשונו:

"לאחר שד"ר בזורה, מנהלת מחלקה, הוזמנה להעיד בתאריך 1/3/94 בשעה 9:00 בבוקר ושוחררה בשעה 12:30 ללא מתן עדות, היא הוזמנה שוב להעיד בתאריך 15/3/94 בשעה 9:00 בבוקר.

לאחר שד"ר בזורה התייצבה היום בבית המשפט נודע לה שאינה יכולה להעיד מסיבות טכניות ונתבקשה להעיד במועד אחר.

אני חוזר ומדגיש שביטול זמנה של ד"ר בזורה פוגע בתפקוד ביה"ח ועם כל הכבוד לבית המשפט יש למצוא דרך לניהול משפטי של מקרה זה ללא פגיעה נוספת בתיפקוד ביה"ח.

הנני מצרף למכתב זה חוות דעת, חתומה כחוק ע"י ד"ר ג. בזורה ולכבוד בית המשפט או לסניגורים המלומדים יהיו שאלות הבהרה, תשמח ד"ר ג. בזורה לעשות זאת בכתב".

נוסחו של מכתב זה אינו מורכב ופרשנותו פשוטה, ועל כן לא נהיר לי מהיכן שאב המבקש את הטענה לפיה סמך ד"ר סיגל את ידו על חוות דעתה של ד"ר בזורה. שבעתיים תמהתי לנוכח טענתו הנוספת שד"ר סיגל היה מעורב בהכנת חוות דעתה של ד"ר בזורה, ועל כן יכול היה לסייע להגנה בכל הנוגע למצבו של המבקש עובר לגבייתה של ההודעה ת/21. דבר מאלה לא נכלל במכתבו של ד"ר סיגל, הואיל ומטרת שיגורו היתה אחת - להתריע על בזבוז זמנה של ד"ר בזורה, עניין הפוגע בפעולתו של בית החולים.

אך זה אינו העניין היחיד העומד למבקש לרועץ בבקשה הנוכחית. חוות דעתה של ד"ר בזורה וממצאיה נבחנו על ידי בית משפט השלום, ומשנדחו ככאלה שאין בהם כדי לסייע למבקש, הם חזרו ונבחנו על ידי בית המשפט המחוזי, אשר סבר כי התערבותו בממצאיה של הערכאה הראשונה אינה נדרשת. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת, שהבקשה הנוכחית אינה מגלה עילה כלשהי מאלו המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, לקיומו של משפט חוזר. אדרבא, המבקש לא הצביע על עובדות או ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, ולמעשה זהו ניסיון לאלתר, בבחינת יש מאין, עילה לקיומו של משפט חוזר, לאחר שבקשות דומות אותן הגיש המבקש בעבר, נדחו.

הדרך בה נהג המבקש הפעם כרוכה בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, הואיל וההליך בו נקט ואשר חייב התייחסות מעמיקה של המשיב, היה הליך-סרק. לפיכך, שקלתי בכובד ראש את בקשת המשיב לחייב את המבקש לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה, אך לבסוף החלטתי להימנע מכך לנוכח התגובה העונשית לה זכה המבקש במשפטו, ומתוך תקווה כי הגשתם של הליכי סרק מסוג זה, לא תישנה.

הבקשה נדחית.