בג"ץ 6998/02 מדינת ישראל נ. יוסי מלכה

1.המשיבים בבש"פ 6998/02 (העוררים בבש"פ 7010/02) (להלן: המשיבים) מואשמים בבית-המשפט המחוזי בירושלים בחמישה אישומים. האישום הראשון מייחס להם עבירה של החזקה וניהול מקום משחקים אסורים בגין ניהול בתי-הימורים באיזור ירושלים. באישומים השני והחמישי מואשמים הם בעבירות על פקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- וחוק איסור הלבנת הון, תש"ס2000-. בגדרי האישום השלישי - שהוא האישום המרכזי, המייחס למשיבים עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע, סחיטה באיומים, כליאת שווא, וחטיפה מן הארץ - נטען כי המשיבים מעורבים בפרשת עופר מקסימוב והכספים שנגנבו מן הבנק למסחר בע"מ.

בהקשר זה נטען, כי עופר מקסימוב פרע את חובו למשיבים בסך 50 מיליון ש"ח, שנוצר בשל אשראי שקיבל מהם למען יהמר בבתי-הימורים בבעלותם, באמצעות כספים שגנבה אחותו, אתי אלון, בידיעת המשיבים, מבנק למסחר בע"מ, שם עבדה במחלקת ההשקעות. עוד נטען, כי המשיבים קיבלו כספים אלו, בין היתר, באמצעות שליח מטעמם, ששון בראשי; כי המשיבים גבו כספים אלה ממקסימוב באיומים, וכלאו אותו בשני בתי-מלון בירושלים; וכי בהמשך אף כפו עליו לנסוע לרומניה, שם פיקחו על תנועותיו. במסגרת האישום הרביעי, שהוסף לכתב-האישום במהלך הדיון בבקשת המדינה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, מיוחסת למשיבים עבירה של סחיטה באיומים, וזאת על שהטילו אֵימה ועינו קבלן בניין בשם אבי בן-גיאת, וזאת על-מנת לגרום לו להחזיר להם סכום של 1.8 מיליון דולר שהיה חייב להם.

2.בית-המשפט המחוזי (השופט משה דרורי), בהחלטה מקיפה, שבגידרה התייחס בפירוט רב לחומר הראיות שהציגה בפניו התביעה, הגיע למסקנה, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה לעבירות המיוחסות למשיבים באישומים השלישי והרביעי - המקימים עילת מעצר - אינה מספקת למעצר.

בעניין פרשת בן-גיאת, המתייחסת לאירוע שאירע לפני כשנה וחצי, ועומדת כשלעצמה, מצא בית-המשפט המחוזי כי האישום כנגד המשיבים מושתת על ראיה בעוצמה חלשה. בית-המשפט המחוזי הסביר, כי האישום מבוסס על עדות בן-גיאת, שמסר גרסאות סותרות בעניין זה, וכי אף לפי הגרסה המרשיעה, האיום שסיפר בן-גיאת כי הופנה כלפיו היה מרומז בלבד, ולחצם של המשיבים עליו נפסק.

באשר לאישום השלישי, המבוסס בעיקרו על ראיות שהושגו באמצעות מעקב אחר המשיבים והאזנות-סתר לשיחותיהם במשך חודשים רבים, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא נמצאה בהן ראיה לכך שהמשיבים קיבלו כספים מאלון, או מבראשי, המוכּר למשיבים, ואשר על-פי הנטען על-ידי התביעה קיבל כספים מאלון. מסקנת בית-המשפט המחוזי הייתה, כי לא הוצגה בפניו ראשית ראיה לעצם העובדה שהמשיבים קיבלו כספים שנגנבו. מעבר לדרוש הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי גם לא נמצאה ראיה המלמדת כי המשיבים ידעו כי הכספים ששולמו על-ידי אלון לבראשי הם גנובים.

אף לעבירה של סחיטה באיומים את מקסימוב, לא מצא בית-המשפט בסיס בתמלילים ובראיות הנוספות, שבגידרן הוכח אך כי המשיבים דרשו בשיחות טלפון שקיימו עם מקסימוב, כי יעמוד בלוח-הזמנים של פרעון חובותיו, ואף הציעו לו להפסיק את מתן ההלוואות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בכך לא ניתן לראות איום.

בית-המשפט המחוזי נמנע מלבחון אם קיימות ראיות, כטענת המדינה, לקיום מפגש של נושי מקסימוב, ובהם המשיבים, במלון אינטרקונטיננטל בתל-אביב, שבמהלכו הוטל על המשיבים לרכז את הטיפול בגביית חובותיו של מקסימוב ואת חלוקת הכספים שיגבו בין הנושים. בעניין זה קבע בית-המשפט, כי מעשה זה כשלעצמו אינו מקים עילת-מעצר.

גם לאישום בעבירות של כליאה וחטיפה של מקסימוב לא מצא בית-המשפט המחוזי ראיות כלשהן. על-פי ההודעות שגבתה התביעה, הגיע מקסימוב למלון הילטון (מצודת דוד) בירושלים בתאריך 3.2.02 לפנות בוקר, בחברת בראשי, וזאת לאחר שנחת בשדה-התעופה בלוד; מקסימוב שהה במלון זה מספר ימים, ולחדרו הוזמנו נערות ליווי; ובראשי הסתובב במקום עד כי קצין הביטחון של המלון סבר כי מתנהלים בחדר הימורים. עוד עולה מהודעות אלו, כי במהלך שהותו עבר מקסימוב לחדר חדש, וכעבור שלושה ימים עבר להתגורר במלון ענבל בירושלים, שאף אליו הגיע בחברת בראשי. במלון זה אירח מקסימוב את אחותו, גרושתו, ילדיו וכן את המטפלת של ילדיו. אחותו של מקסימוב, אתי אלון, מסרה במשטרה כי שמעה מאחיה "שהחבר'ה במלון שומרים עליו כדי שיחזיר את הכסף" ואף מגינים עליו מפני אחרים. הראיות היחידות הנוגעות למעורבות המשיבים הן דו"ח מעקב, המלמד כי המשיב 1 נכנס למלון מצודת דוד במועד שבו שהה בו מקסימוב, וכן פלט שיחות המלמד כי התנהלו מספר שיחות קצרות בין המשיב 1 לבין מקסימוב בבוקר יום ה3.2.02-, שתוכנן לא נקלט.

מסקנת בית-המשפט המחוזי הייתה, כי אין ראייה של ממש המוכיחה שמקסימוב שהה בשני המלונות בניגוד לרצונו, ולא-כל-שכן שאין ראיה לכך שהמשיבים כלאו אותו במלונות אלה.

לבסוף, גם לאישום בעבירת החטיפה לא מצא בית-המשפט המחוזי ראיות. מחומר הראיות עלה, כי מקסימוב רכש כרטיסי-טיסה הלוך-חזור לרומניה מסוכן-נסיעות, ואף התעניין בטיסות לאקפולקו ולפורטו-ריקו, וכל זאת עשה בעצמו ומבלי שנילווה אליו איש; כי במהלך שהותו ברומניה ערך מקסימוב טיולים, ויצא ממדינה זו מספר פעמים למדינות שונות ברחבי אירופה, ובגידרן בילה חופשה עם בני-משפחתו באתר היורו-דיסני שבצרפת; ולבסוף, כי חזר לאחר שישראל ביקשה את הסגרתו. בית-המשפט המחוזי ציין, כי בדיון בבקשה לעצור את מקסימוב עד לתום ההליכים, בגדר כתב-אישום שהוגש נגדו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, טענה המדינה כי "מקסימוב נמלט מן הארץ בחודש פברואר 2002, ונדרשה פעילות מאומצת על-מנת לאתרו ולעוצרו לשם הסגרתו לישראל", וכי כנגד ראיות אלה, אומנם עומדות הודעותיהם של אתי אלון ובעלה, שמהן עולה כי מקסימוב לא היה מעוניין לנסוע לרומניה, וכי "הירושלמים" שלחו אותו, אלא שמדובר בעדויות-שמיעה, שאינן ראיות קבילות. עוד התייחס בית-המשפט המחוזי לשיחה שהוקלטה, שבה נשמע המשיב 1 אומר לבן-שיחו - אחד, גבי בן-הרוש - כי דיבר עם מקסימוב ואמר לו להישאר ברומניה ולעשות את שיורו לו, ובן-הרוש נשמע מעיר כי מקסימוב התלונן בפניו כי הוא חש "כמו בבית-הסוהר". בית-המשפט המחוזי, שהטעים כי לא ניתן יהיה להסתמך על דברי בן-הרוש, אלון ובעלה במשפט, בהיותם עדויות-שמיעה, סבר כי אין בראיות אלו כדי לבסס טענה של שהייה בכפיה של מקסימוב ברומניה, וזאת לנוכח הראיות כבדות-המשקל הסותרות ראיה זו.

בקשת המדינה נדחתה איפוא והמשיבים שוחררו בתנאים מגבילים, לרבות שהייה ב"מעצר-בית".

3.על החלטה זו הגישו ערר שני הצדדים.

בדיון בערר צמצמצה המדינה את טענותיה לראיות המבססות את האישום השלישי. לטענתה, בית-המשפט המחוזי טעה בהתייחסו באופן פרטני לכל אחת מן הראיות, ובהתעלמו מן המכלול הראייתי, ובגידרו הראיות אודות מפגש נושיו של מקסימוב, שבמהלכו קיבלו המשיבים את משימת גביית חובו של מקסימוב. עוד טענה המדינה, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מדברים שאמרו המשיבים בשיחות טלפון, המעידים על שליטתם בתנועותיו של מקסימוב. המדינה טענה כי מכלול זה יש לפרש על רקע היחסים בין מקסימוב לבין המשיבים, שעודדו אותו להמר על-ידי מתן אשראי בסכומים גבוהים, ואף קיבלו על עצמם לגבות חובות אחרים שלו בסכומי עתק. על רקע זה, הוסיפה המדינה, גם דרישת כסף, שאינה מלווה באיום מפורש, מהווה עבירה של סחיטה. המדינה ביקשה איפוא כי אעיין בחומר הראיות ובמיוחד בקטעי התמלילים המבססים את טענותיה.

המשיבים מצידם טענו, כי משקבע בית-המשפט המחוזי כי אין ראיות לכאורה המספיקות למעצר בעבירות שיוחסו להם באישום השלישי; וכן כי הראיה המבססת את האישום בעבירה הנוגעת לבן-גיאת היא בעוצמה חלשה - לא היה מקום להתנות את שחרורם ב"מעצר-בית".

4.הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את שני העררים.

עיינתי בחומר הראיות, ובמיוחד בקטעי התמלילים אליהם הופניתי. מצאתי, כי גם בפירוש הרחב ביותר, תוך התייחסות לנאמר בהן כמכלול המשקף את היחסים בין המשיבים לבין מקסימוב ונושיו האחרים, לרבות למפגש במלון אינטרקונטיננטל בתל-אביב, אין בהן אלא ראיות חיזוק לראיה העיקרית, החסרה, שהיא עדות מקסימוב עצמו. אוסיף, כי קטעי התמלילים המתייחסים למפגש אינם מבססים תשתית ראייתית חד-משמעית לטענת התביעה, כי הוסכם שהמשיבים יגבו ממקסימוב את חובות כלל נושיו ויחלקו אותם בין הנושים, אם כי יש משפטים המרמזים על-כך.

יהיה דבר זה כאשר יהיה, גם בהנחה כי אומנם היה הסכם שכזה, הרי שהמכלול כולו מספיק לשמש ראיית חיזוק בלבד. כאמור, כנגד הקטעים המפלילים עומדות ראיות - המפורטות בהחלטת בית-המשפט המחוזי - המוכיחות כי מקסימוב נהג כאדם חופשי. זאת, עד כי המדינה עצמה טענה בבקשתה לעצור את מקסימוב עד לתום ההליכים כי מקסימוב נמלט לרומניה.

הסברי המדינה בעררה כי למקסימוב ניתן חופש מסוים, ככל שפרע את חובותיו, הוא הסבר אפשרי, אך אין לו בסיס בחומר הראיות.

5.סיכומם של דברים, ספק בעיניי אם תשתית ראייתית זו היא בגדר "ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב1982-, שקיומן מעביר אל כתפי הנאשם את נטל הבאת הראיות, אך שבשל השלכתם המוגבלת על הכרעת-הדין נקבע כי עליהן להיות ראיות דלות ובסיסיות. אכן, העברת נטל הבאת הראיות אינה מעבירה אל שכמו של הנאשם את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה.

על אחת-כמה-וכמה שאין הסברה של המדינה מספיק למעצר עד תום ההליכים, המותנה בקיום ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה. ראו והשוו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 131 (להלן: בש"פ זאדה ), בע' 145. סיכוי כזה לא נמצא בתשתית הראייתית שהציגה המדינה. יפים לעניין זה דבריו של השופט גבריאל בך, ההולמים את חומר הראיות בענייננו:

אם מתוך עיון בחומר הראיות המצוי בתיק בשלמותו, ועל-פי מומחיותו כמשפטן (“the expert feel of lawyers) וניסיונו השיפוטי, חש השופט שה- “case” של התביעה הינו "חלש" עד כדי היעדר קיומו של סיכוי סביר שהמשפט יסתיים בהרשעת הנאשם, כי אז אין לפני השופט ראיות לכאורה מספיקות המצדיקות את מעצרו בפועל עד תום ההליכים.

[בש"פ

זאדה , שם בע' 153].

6.מנגד, לא מצאתי מקום לביטול ההוראה המחייבת את המשיבים לשהות ב"מעצר-בית". העבירה של סחיטה באיומים, הנוגעת לבן-גיאת, מבוססת על ראיה לכאורה, שהיא אומנם בעוצמה חלשה, אך לנוכח עברם הפלילי של המשיבים מצדיקה לחייב את המשיבים לשהות ב"מעצר-בית".

עם זאת, לנוכח חומרת "מעצר-הבית" הפוגע במידה רבה בחירותו של אדם ובחופש התנועה שלו, על המדינה - בהביאה את עדיה - להקדים ככל הניתן, את השמעת עדותו של בן-גיאת. לאחר תום עדותו, יהיו המשיבים רשאים לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לקבוע חלופת-מעצר כתנאי לשחרורם, ובקשתם תוכרע לאור עדות זו.

אשר-על-כן, אני דוחה את העררים.