בג"ץ 6998/07 ירוק למהדרין בע"מ ועוד 15 אח' נ. מועצת הרבנות הראשית לישראל

לפניי בקשה מטעם העותרים לחייב את המשיבות 2–4 בהוצאותיהם.

1.

העתירה, שהוגשה ביום 16.8.2007 על ידי סיטונאים העוסקים בשיווק של פירוק וירקות באזור ירושלים, נסובה על מתן תעודות הכשר מסוג הכשר "למהדרין" לאספקת ירקות ופירות לשוק המוסדי בירושלים בשנת השמיטה תשס"ח. העותרים קבלו על החלטת המשיבים 2 ו-3 (להלן – המועצה הדתית) מיום 1.8.2007 לפיה משיבות 4 ו-5 בלבד יהיו סיטונאים ראשיים לשוק המוסדי בירושלים ויתר הסיטונאים יחויבו לרכוש סחורה מהם. בעתירה נטען כי ההחלטה גודעת את פרנסתם של העותרים, תוך נעילת השוק המוסדי בפניהם. נטען כי על המשיבים ליתן תעודת הכשר למהדרין בשוק המוסדי לכל סיטונאי לשווק את סחורתו, ובלבד שמקורה כשר על פי קריטריון הלכתי מקובל. נטען עוד כי בהפרדת השוק המוסדי, שהינו השוק המרכזי של השיווק, מכלל שוק הירקות והפירות, ובמתן מונופול לשני משווקים בלבד, חרגה המועצה הדתית מסמכותה, במנעה מתן תעודת כשרות לכל מי שעומד בתנאי הכשרות. הסעד שהתבקש בעתירה היה ביטול ההתנייה מצד המועצה הדתית לפיה יימנע מתן תעודת הכשר של "שמיטה לחומרה" בשוק המוסדי בירושלים, אלא אם תירכש התוצרת ממשיבות 4 ו-5 בלבד. סעד נוסף שהתבקש היה מתן תעודות כשרות לכל מי מהעותרים אשר יעמוד בתנאי פיקוח סבירים של שיווק תוצרת מותרת שלא על פי היתר המכירה.

2.

בתגובה מטעם המועצה הדתית פורט בהרחבה הרקע להסכם הבלעדיות עם משיבות 5-4. המועצה עמדה על האבחנה בין השוק הקמעונאי לשוק המוסדי, והסבירה כי לשיטתה בשוק המוסדי קיימת מחויבות גבוהה יותר לאספקת סחורה באופן שוטף על פי דרישות הצרכנים. בשל החשש ממחסור בסחורה בשוק המוסדי פנתה המועצה הדתית כבר בחודשים מרץ-אפריל 2007 לכל הספקים והמשווקים של פירות וירקות והודיעה כי אם הם מעוניים לספק סחורה לשוק המוסדי בהכשר "מהדרין" בשנת השמיטה תשס"ח עליהם להגיש תכנית מסודרת לכך. למעט משיבה 4, אף ספק לא הגיש תכנית כנדרש, ועל כן נאלצה המועצה הדתית להתקשר עם משיבה 4. זו נערכה, כך נטען, לספק את הסחורה הרבה שתידרש לשוק המוסדי במהלך שנת השמיטה. בחודש יוני 2007 ביקשה המועצה הדתית למצוא ספק נוסף. משיבה 5 הייתה היחידה, כך נטען, אשר הגישה תכנית מסודרת. המועצה הדתית מסרה כי אמנם הוגשו תוכניות גם על ידי העותרים 12 ו-14, אולם מאחר שהם אינם קונים תוצרת ממגדלים, תוכניותיהם לא היו מפורטות. לפיכך הוחלט בכל הנוגע לשוק המוסדי לאפשר למשיבות 4 ו-5 להתקשר ישירות עם המגדלים, כך שהמועצה תידרש להציב משגיחים מטעמה רק לגבי המגדלים עמם יתקשרו משיבות 4 ו-5 ויתר הספקים והמשווקים ירכשו את הסחורה מהם וימכרו אותה הלאה.

3.

בתגובה מטעם משיבה 1 (להלן – הרבנות הראשית) הוסבר כי הרבנות הראשית אינה מוסכמת ליתן תעודות הכשר מטעמה וכי הסמכות בעניין זה נתונה לכב' הרב יונה מצגר ולכב' הרב משה ראוכברגר. רבנים אלה לא היו מעורבים במתן תעודות כשרות בירושלים עד העת האחרונה. הפעולות המפורטות בעתירה, שבוצעו על ידי המועצה הדתית לקראת שנת השמיטה תשס"ח, לא היו בידיעתו האישית של כב' הרב מצגר ובאישורו. נטען כי העותרים לא פנו במישרין אל הרב מצגר אלא הסתפקו בשליחת ערר (שלא בהתאם לכללים הפרוצדורליים הנהוגים). בתגובת הרבנות הראשית נמסר כי כב' הרב מצגר שותף לדעה של המועצה הדתית כי ישנה חשיבות רבה בהיערכות ראויה לקראת שנת השמיטה, אותה יש להתחיל זמן מספיק מראש. כן סבור כב' הרב מצגר כי אין לעותרים להלין אלא על עצמם, על כך שנמנעו מעריכת תוכנית עבודה מסודרת במועד הרלוונטי, עת פנתה אליהם המועצה הדתית. לצד זאת, נמסר כי כב' הרב מצגר הנחה את המועצה הדתית לבדוק כל בקשה חדשה למתן תעודת הכשר "למהדרין" בהתאם לקריטריונים ההלכתיים ודיני הכשרות הנדרשים. כן הנחה כב' הרב מצגר כי הבקשות יובאו לפניו, לאחר השלמת הבדיקה, לצורך קבלת החלטה הלכתית בעניינן. פרק הזמן לבדיקתה של בקשה חדשה לא יעלה על שלושה חודשים ממועד קבלת כל המסמכים הרלוונטיים, ובמידת האפשר תיערך הבדיקה תוך פרק זמן קצר ביותר. כב' הרב מצגר הוסיף הנחייה לפיה משווק שקיבל תעודת הכשר "למהדרין" לאחר שנערכו בעניינו הבדיקות המתאימות יוכל לשווק התוצרת הן לשוק המוסדי והן לשוק הקמעונאי, ללא אבחנה ביניהם. סיכומו של דבר, הרבנות הראשית הודיעה כי העותרים יוכלו להגיש בקשה לקבלת תעודת הכשר "למהדרין" אשר תיבדק על ידי המועצה הדתית ותובא להכרעתו ההלכתית של כב' הרב מצגר. היא הוסיפה וציינה כי היה על העותרים לפנות מבעוד מועד בבקשה לקבלת ההיתר המתאים ויש טעם לפגם בכך שפנו רק בעת האחרונה, בסמוך לתחילת שנת השמיטה.

4.

דיון בעתירה (יחד עם בג"ץ 6789/07) התקיים ביום 10.9.2007. בדיון קיבלו על עצמם המשיבים להודיע תוך שבוע ימים האם יש בכוונתם ליתן לעותרים תעודת "הכשר לחומרה" ובלבד שעומדים הם בתנאי הסף, הן כדי לספק את הסחורה לשוק הקמעונאי והן כדי לספק סחורה לשוק המוסדי. המשיבים הודיעו (ביום 18.9.2007) כי הם נענים להצעת בית המשפט לפיה תינתן לעותרים, כמו גם לכל פונה אחר, תעודת "הכשר לחומרה", ללא הבחנה בין השוק המוסדי והקמעוני, בכפוף לעמידת הפונה בתנאי הסף של הרב הפוסק שהוגדרו כ"פעולות הכרחיות בהן יש לנקוט על מנת לקבל כשרות של רבנות ירושלים לשנת השמיטה התשס"ח". יחד עם זאת נמסר כי אין בידי המועצה הדתית להתחייב כי בדיקת הצעת הפונה אליה תעשה תוך 14 ימים, כפי הצעת בית המשפט. נוכח הצהרה זו והבהרות שנתקבלו לאחריה קבעה כב' הנשיאה ד' ביניש (ביום 18.11.2007) כי העתירה התייתרה ודינה להימחק. הדיון בבקשה לפסיקת הוצאות הועבר לרשם בית המשפט, ומכאן ההליך שלפניי.

5.

בבקשה לפסיקת הוצאות טוענים העותרים כי רק לאחר הגשת העתירה וקיום דיון בה נפתחה הדרך לפניהם לקבל תעודת הכשר של שמיטה לחומרה בשוק המוסדי. הם מפנים את תשומת הלב לדיון שהתקיים ביום 10.9.2007, אשר בעקבות הערות השופטים – בעיקר כלפי הסכם הבלעדיות בין המועצה הדתית לבין משיבה 4 – אשר מנע מהעותרים אפשרות לקבל הכשר למהדרין, שינו המשיבים את עמדתם ואפשרו לקבל תעודת הכשר כזו. עם שינוי העמדה שנכפה בעקבות הדיון הושגה, כך נטען, מטרת העתירה. בהמשך (ביום 2.12.2007) הגישו העותרים תיקון לעמדתם, לפיו הם נמנעים לבקש הוצאות נגד הרבנות הראשית, לאור עמדתה בעת הדיון והעדר מעורבותה ביחס להחלטות המוקדמות של המועצה הדתית. העותרים הוסיפו ועמדו על כך שמשיבים 4-2 יחויבו בהוצאות.

6.

המועצה הדתית מתנגדת לפסיקת הוצאות. לטענתה, העתירה הוגשה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, תוך יצירת מצג שווא כלפי בית המשפט מצד העותרים. בעתירה לא גולה כי רוב העותרים כלל לא הגישו תכניות למועצה הדתית ולא ביקשו לקבל הכשר מהדרין לגבי השוק המוסדי, ורוב העותרים כלל אינם עובדים עם השוק המוסדי בשנים רגילות. בנוסף, חלק מהעותרים קיבלו הכשר מהדרין לעבוד כספקי משנה, כפי שביקשו. במיעוט העותרים שהגיש תכניות כנדרש לאחר הגשת העתירה טיפלה המועצה הדתית בצורה מהירה ויעילה ככל שיכלה. העתירה, כך נטען, לא נועדה למנוע פגיעה קונקרטית בזכויות העותרים אלא לנסות ולהכתיב את דרכה של המועצה או משיקולים זרים אחרים השמורים עם העותרים. משיבה 4 מתנגדת גם היא לבקשה לפסיקת הוצאות. לטענתה, היא התקשרה עם המועצה הדתית על פי דרישותיה ופעלה כנדרש. עתירת העותרים לקתה, לשיטתה, בשיהוי ניכר ודרישת העותרים לפסול את ההסכם עליו חתמה לא התקבלה. משיבה 4 ציינה כי היא הנפגעת העיקרית מן העתירה, שכן שעה שחתמה על ההסכם היא הייתה הספקית היחידה בשוק המוסדי ונערכה לכך בהתאם, ועתה משנתווספו עוד ספקים, נפגעת הכדאיות הכלכלית של התקשרותה עם המועצה הדתית. הרבנות הראשית הודיעה כי אין מקום להתייחסותה לבקשה לפסיקת הוצאות, משזו אינה מופנית נגדה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי יש בסיס מספיק לחיוב המועצה הדתית בהוצאות העותרים. על פי אמות המידה הנזכרות, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. במקרה הנדון העניקה המועצה הדתית תעודת הכשר "למהדרין" לשני ספקים עמם התקשרה בהסכמי בלעדיות לאספקת סחורה לשוק המוסדי בירושלים. לאחר שהוגשה העתירה הודיעו המשיבים על ביטול הבלעדיות של אותם ספקים, על ביטול האבחנה בין השוק הקמעונאי ולשוק המוסדי ועל נכונותם ליתן לעותרים, כמו גם לכל פונה אחר, תעודת "הכשר לחומרה", בכפוף לעמידה בתנאי הסף של הרב הפוסק. הדברים מצביעים, כך נראה, על כך שהעתירה הייתה מוצדקת לפחות במובן זה שלא היה מקום לאבחנה בין שני השווקים ולכך שלא היה מקום להגביל מראש את מספר הספקים לשוק המוסדי אלא לאפשר לכל ספק העומד בתנאי הכשרות לקבל תעודת הכשר. הסעדים שהתבקשו בעתירה התקבלו בעיקרו של דבר, ודומה כי מתקיים קשר סיבתי מספק בין העתירה לקבל הסעדים. יש לזכור כי העותרים קבלו על הבלעדיות של משיבות 4 ו-5, כך שהעובדה שלא כל העותרים הגישו בקשות להכשר "למהדרין" וממילא לא קיבלו הכשר כאמור, אין פירושה שלא התקבל מלוא הסעד שהתבקש בעתירה. ערה אני להחלטתו של כב' הרשם י' מרזל בבג"ץ 6789/07 בה הוחלט שלא לפסוק הוצאות משום שרק בעקבות הגשת העתירה תיקנו העותרים את הפגמים שנפלו בתוכניות שהגישו. נראה כי השוני במסקנות לעניין צידקת העתירות וקבלת הסעד בעקבות הגשתן נעוץ בעובדה שבג"ץ 6789/07 עסק בעניינם הפרטני של העותרים שם לקבל הכשר "למהדרין", להבדיל מהעתירה דנן, שעסקה בשאלות העקרוניות לגבי האופן בו מוסדר מתן הכשרים "למהדרין" בשוק המוסדי בירושלים.

8.

אמנם, אין חולק על כך שהעותרים בעתירה שלפניי נמנעו מפנייה למשיבים מבעוד מועד בבקשה לקבלת ההיתר המתאים. אף פנייתם לרבנות הראשית נעשתה רק בסמוך לתחילת שנת השמיטה, שלא על פי הכללים הפרוצדוראליים הנדרשים. אולם התנהלות זו אינה מצדיקה שלילת הוצאות, בהנחה שמדובר בעתירה מוצדקת שהביאה לקבלת הסעד. יחד עם זאת, לא מצאתי יסוד לחייב את משיבה 4 בהוצאות העותרים.

בעתירה התבקש סעד ממשיבים 3-1 בלבד, כאשר משיבה 4, שאינה רשות מינהלית, צורפה רק כמי שיכולה להיפגע מקבלת העתירה. אשר לשיעור ההוצאות, לעניין זה יש להביא בחשבון את היקפה של העתירה ואת מהותה, את העובדה כי נתקיים בה דיון אחד בלבד, ואת סיומה ללא צורך בהגשת כתבי טענות נוספים. כן יש ליתן משקל לנכונותם של המשיבים להסדיר את העניין במהירות. יש להביא בחשבון גם את התנהלות העותרים, שדומה כי תרמה להתהוות מצב הדברים שהוביל להגשת העתירה. בשים לב למכלול השיקולים ולכלל נסיבות העניין, ישלמו המשיבים 3-2 לעותרים שכר-טרחת עורך-דין בסך 4,000 ₪ והוצאות בסך 1,500 ש"ח. סכומים אלה נקבעו גם באין ראיות מטעם העותרים לעניין הוצאותיהם. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.