בג"ץ 7008/21פלוני נ. בית חולים מעייני הישועה

השופט נ' סולברג :

1.

העתירה שלפנינו עניינה בעותר המאושפז בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מעייני הישועה (להלן: מעייני הישועה או בית החולים ), מכוח צו שהוּצא נגדו לפי הוראות החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק ). לטענת העותר, חרף קביעת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, הפועלת מכוח החוק, כי הוא רשאי לצאת לחופשות, בית החולים מסרב לעשות כן, בניגוד לדין. משכך, העותר טוען כי לא נותרה בידו ברירה לבד מהגשת עתירה זו, בבקשה כי נורה למעייני הישועה למלא אחר החלטות הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, ולאפשר את יציאתו לחופשות.

2.

אלו הן העובדות בתמצית: העותר הועמד לדין פלילי, בגין ביצוע עבירות-מין חמורות בתוך המשפחה. לימים נמצא כי העותר אינו כשיר לעמוד לדין, מחמת מחלה נפשית שממנה הוא סובל. בעקבות זאת הופסקו ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרת תפח"ע 23771-02-20 מדינת ישראל נ' פלוני (18.8.2020), כי העותר יאושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, לתקופה של 20 שנים. תחילה אושפז העותר בבית חולים פסיכיאטרי בבאר שבע, ובהמשך הועבר למחלקה הפסיכיאטרית במעייני הישועה.

3.

לאחר המעבר למעייני ישועה, נתקל העותר בקשיים אל מול מנהל המחלקה הפסיכיאטרית, נוכח סירובו של המנהל לאפשר את יציאתו לחופשות, חרף קביעותיה של הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית. על רקע האמור, התכנסה הוועדה פעם נוספת, לבקשת העותר, ובישיבה זו נכח גם מנהל המחלקה. בתום הדיון בוועדה הוסכם, כי יתאפשר לעותר לצאת לחופשות בכפוף לתנאים מסוימים. עוד הוסכם, כי תינתן למנהל סמכות לשקול בהמשך להוציא את העותר לחופשות ממושכות יותר, שיכללו גם לינה מחוץ לבית החולים. הוועדה הותירה אפוא בעת ההיא שיקול דעת מסוים בידי המנהל, לתחום ולקצוב את חופשותיו של העותר, על-פי הבנתו. ברם, גם לאחר החלטה זו, סרב המנהל לאפשר לעותר לצאת לחופשות, בטענה לחשש מפני מסוכנותו. נוכח זאת, התכנסה הוועדה פעם נוספת, ושבה וקבעה, כי העותר רשאי לצאת לחופשות, בכפוף לתנאים – הפעם מבלי להותיר שיקול דעת בידי המנהל. דא עקא, גם החלטה זו לא כובדה על-ידי המנהל. בצר לו, פנה העותר לפסיכיאטר המחוזי, על מנת שזה 'יקרא לסדר' את מנהל המחלקה, ויבהיר לו את המובן מאליו: כי עליו לציית להנחיות הוועדה, הפועלת כאמור מכוח הוראות הדין. הפסיכיאטר המחוזי פנה למנהל המחלקה, וביקש ממנו לפעול בהתאם להנחיות הוועדה, אך ללא הועיל. מכאן העתירה שלפנינו.

4.

לאחר ששקלתי את הנטען בעתירה, ועיינתי בנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, מחמת אי-מיצוי הליכים. אסביר.

5.

כאמור, הוועדה פועלת מכוח הוראות החוק, ובתוך כך, היא מוסמכת לאשר לחולה המאושפז בכפייה לצאת לחופשות, בתנאים שתקבע (סעיף 28(ב) לחוק). ככל שישנן השגות על החלטות הוועדה, ניתן לערער על כך לבית המשפט המחוזי (סעיף 29(א) לחוק). אם כן, על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, דומה כי התנהלותו של מנהל המחלקה, אינה עולה בקנה אחד עם הקבוע בחוק. אלא מאי? העותר נחפז בהגשת העתירה דנן, ולא מיצה הליכים כדבעי, עובר לפנייתו בבקשה לקבלת סעד מבית המשפט.

6.

כידוע, בית החולים והמנהל פועלים מכוח הסמכה ורישיון, שניתנו להם על-ידי משרד הבריאות (ראו: פקודת בריאות העם, 1940, ופקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976). בהתאם, הן המנהל, הן בית החולים, כפופים לבקרה ולפיקוח של משרד הבריאות. משמע, משרד הבריאות הוא בראש ובראשונה הכתובת המתאימה לטיפול בתלונותיו של העותר נגד המנהל ובית החולים. דא עקא, העותר בחר להגיש את עתירתו, מבלי שהקדים פנייה לגורמים הרלבנטיים במשרד הבריאות. ודוק, בעניין זה לא די בפניית העותר לפסיכיאטר המחוזי, שאיננו אמון על הפיקוח והבקרה על בית החולים והמנהל. אין מנוס אפוא מן הקביעה, כי פנייתו של העותר לבית המשפט הגבוה לצדק בשלב זה, לוקה באי-מיצוי הליכים. כפי שאמרתי פעמים רבות, מיצוי ההליכים איננו עניין טכני או פורמלי; אין מדובר בפרוצדורה, כי אם במהות. עקרונות-יסוד של כיבוד רשויות הדדי, ומתן הזדמנות נאותה לתקן את הטעון תיקון מחייבים: מיצוי הליכים כהלכתו תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך – כמוצא אחרון.

7.

רק בשלב מאוחר יותר, לאחר פנייה סדורה למשרד הבריאות, וככל שלא ינתן מענה הולם לתלונתו בתוך פרק זמן סביר, או אז תהא פתוחה לפני העותר הדרך להגיש עתירה מתאימה נגד משרד הבריאות. אין להקדים את המאוחר. יש לקוות, כי משרד הבריאות יפעל במהירות הדרושה לטיפול בתלונת העותר, ובייחוד בשים לב לכך, שזכותו לחופשה נשללת ממנו, מזה כ-8 חודשים, כפי הנטען בעתירה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף – והיא נדחית בזאת. בנסיבות, אין צו להוצאות.