בג"ץ 7012/99 המוסד לביטוח לאומי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

עתירת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד ) לדיון נוסף בעניין שפסק בו בית המשפט העליון, ברוב דעות, בהרכב של חמישה שופטים. ביום 19/10/99 החליט כבוד הנשיא כי העתירה תידון לפניי. מעיקרה הופנתה העתירה רק נגד המשיבות 1 ו2-. לבקשת המשיבים 11-3, שהודיעו על תמיכתם בעתירה, החלטתי (ביום 15/11/99) לצרפם כמשיבים נוספים; וכפועל יוצא מכך הוריתי לצרף גם את המשיבה 12 כמשיבה נוספת. המשיבות 1, 2 ו12-, שהגיבו על העתירה בכתב, התנגדו לקיום דיון נוסף.

2.השאלה שהוצבה להכרעה בערעור, ואשר בה מבקש המוסד לקיים דיון נוסף, היא זו: כלום במקרהו של "עובד עצמאי", הנפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכבו והתובע את נזקיו ממבטחו, בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים ), והתאונה בה נפגע מהווה גם תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- (להלן: חוק הביטוח ), יש תחולה להוראות סעיף 82(א)+(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ), המסייגות את זכות החזרה של המוסד על "מעביד" כמשמעו בסעיף 82(ב) לפקודה. מן המענה לשאלה זו נגזרת הכרעתן של שתי שאלות: האחת, האם עומדת למוסד עילה לתבוע מן המבטח שיפוי על הגימלאות ששולמו על-ידיו לעובד העצמאי בעקבות התאונה? והשניה, האם לעובד העצמאי עומדת הזכות לקבל 25% לפחות מן הפיצויים שנפסקו לו, בנסיבות בהן חל סעיף 330 לחוק הביטוח?

3.בפסק הדין שלערעור נחלקו דעות השופטים. השופטת שטרסברג-כהן, שבדעתה תמכו הנשיא והשופט אנגלרד, סברה, כי דינו של עובד עצמאי כדינו של מעביד. "מעביד", כעיקר הגדרתו בסעיף 82(ב) לפקודה, הוא החייב לפי חוק הביטוח "בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח". ועל-פי הגדרה זו, אף עובד עצמאי במשמע, בהיותו החייב בתשלום דמי הביטוח בעד עצמו. השופטת שטרסברג-כהן לא חלקה, כי בעובד עצמאי מתקיימים גם מאפיינים של עובד. אלא שלעניין קביעת מעמדו, לצורך תחולת סעיף 82, גוברים, לדעתה, השיקולים התומכים בראייתו כמעביד. ביסוד גישתה, הנסמכת על פרשנות תכליתית של המושג, ניצב העיקרון בדבר החזרת המצב לקדמותו. עיקרון זה מורה, כי הנפגע בתאונה זכאי לפיצויים כדי מלוא הנזק שנגרם לו, אך לא יותר מכך. האפשרות המוקנית לעובד שניזוק בתאונת עבודה, הזכאי לקבלת גימלאות מהמוסד והתובע את נזקו מידי צד שלישי, לזכות ב25%- לפחות מן הפיצויים, מהווה חריג לעיקרון האמור; ולחריג זה אין תחולה לגבי עובד עצמאי. גישה זו, לדעת השופטת שטרסברג-כהן, אינה סותרת את הלכת כהנקא (ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לח(4) 543), בה עוגנה זכות החזרה של המוסד על מבטח כלי הרכב, שלפי חוק הפיצויים חייב בתשלום פיצויים למבוטח הנפגע בתאונת דרכים. היסוד להבחנה נמצא לה בכך, שהתאונה שנדונה בפרשת כהנקא לא היתה תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח, ותביעת המוסד היתה לשיבוב גימלת נכות כללית ששולמה לנפגע בעקבות הפגיעה. הלכה זו, קבעה, אינה חלה במקום שתאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה, כאשר הגורם המכריע הוא קיומו של מעביד ששילם את דמי הביטוח בעד הנפגע. הבחנה זו, שיושמה בפרשת אלגריסי

(ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי , פ"ד מד(2) 8), ביחס לתאונת עבודה בה נפגע עובד בעת שנהג ברכב של מעבידו, יפה, לגישתה, גם למקרה בו נפגע עובד עצמאי בעת שהוא נוהג לצורכי עבודתו ברכבו הוא.

מהשוואת דינו של עובד עצמאי לדינו של מעביד עלו שתי מסקנות כרוכות: האחת, כי בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, בה נפגע עובד עצמאי כשהוא נוהג ברכבו, אין למוסד זכות חזרה, בגין הגימלאות ששולמו על-ידו, כלפי מבטחו של הנפגע; והשניה, כי עובד עצמאי שנפגע אינו זכאי ליהנות מן הזכות ל25%- מסך הפיצויים כפי שמעניק סעיף 330 לחוק הביטוח.

4.השופט אור - שלעמדתו הצטרף המשנה לנשיא - קבע, כי לעניין תחולתו של סעיף 82 לפקודה, דינו של עובד עצמאי אינו כדין מעביד. לשיטתו, סעיף 82 בא לענות על מצב בו מעביד, ששילם למוסד את דמי הביטוח בגין עובדו שנפגע בתאונה, נתבע בנזיקין על-ידי העובד. אלמלא סעיף 82, היה דין המעביד הנתבע כדין "צד שלישי", כמשמעו בסעיף 328(א) לחוק הביטוח, שלמוסד נתונה זכות לחזור עליו בתביעה לשיבוב הגימלאות. אך בשל היותו מי שנשא בתשלום דמי הביטוח, שולל סעיף 82 מן המוסד את זכות החזרה נגדו. כפועל יוצא מכך, העובד הניזוק לא יהיה זכאי לקבלת 25% לפחות מגובה פיצוייו, שכן זכותו לכך תלויה בזכות החזרה של המוסד על הצד השלישי. כאשר הנפגע בתאונה הוא עובד עצמאי, אין בנמצא מעביד ששילם בעבורו את דמי הביטוח. אם נסיבות התאונה מקימות לעובד העצמאי זכות לתבוע את נזקיו מצד שלישי, תקום למוסד זכות חזרה על הצד השלישי; ואילו העובד העצמאי יהיה זכאי לקבל מן הנתבע 25% לפחות משיעור הנזק. דין זה, החל בתביעת עובד עצמאי שנפגע בתאונת עבודה שאינה תאונת דרכים, יפה - לגישת השופט אור - גם כאשר העובד העצמאי נפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכבו. העובד העצמאי שנפגע הוא אמנם מי ששילם את דמי הביטוח, אך לעובד העצמאי אין זכות תביעה נגד עצמו, ובהיעדר נתבע, שתכלית סעיף 82 לפקודה היא להקל עמו בשל היותו מי ששילם את דמי הביטוח, אין יסוד להחיל עליו את הוראת סעיף 82. תביעתו, במקרה כזה, תוגש, בהתאם לחוק הפיצויים, נגד מבטח רכבו. בגין הגימלאות ששולמו לו תעמוד למוסד זכות חזרה על המבטח, שלעניין סעיף 328(א) לחוק הביטוח, דינו - על-פי הלכת כהנקא - כדין צד שלישי. מכאן עולה, כי בנסיבות בהן חל סעיף 330 לחוק הביטוח, תעמוד לעובד העצמאי זכות לקבל, מן המבטח, 25% לפחות משיעור הפיצויים.

5.5. בעתירתו לדיון נוסף טוען המוסד, כי פרשנות שופטי המיעוט היא המשקפת את תכליתם של הדינים, הגוזרים את הכרעת השאלה שבמחלוקת. כמו-כן נטען בעתירה, כי להבחנה שעל יסודה פסקו שופטי הרוב, שלהלכת כהנקא אין תחולה במקרה נשוא הדיון, אין בסיס מוצק; וכי אף בפרשת אלגריסי , בה מצאו שופטי הרוב תימוכין להכרעתם, נקבע, כי הלכת כהנקא , המקנה למוסד זכות חזרה על המבטח, חלה גם בגין גימלאות ששולמו לנפגע לפי הפרק הדן בתאונות עבודה. עוד טוען המוסד, כי הלכת פסק הדין משנה פרקטיקה הרווחת מזה שנים; ונראה שגם מבטחי כלי הרכב, שהביאו בחשבון את תביעות השיבוב של המוסד בסוג זה של מקרים, כללו סיכון זה בקביעת הפרמיות שגבו ממבוטחיהם.

6.אילו פסק הדין שלערעור היה ניתן בהרכב של שלושה, רואה הייתי מקום להורות על קיום דיון נוסף. אף שהמחלוקת בין שופטי הרוב לבין שופטי המיעוט סבה על פרשנותו של דבר חקיקה, ושתי הגישות שהוצגו בפסק הדין הינן בגדר אופציות פרשניות אפשריות לטקסט שעמד לפירוש, מוצא הייתי טעם לשוב ולהעמיד לבירור את השאלה אם הכרעת שופטי הרוב אכן נתחייבה מן הרציונל הניצב ביסודו של סעיף 82 לפקודה. הכול מסכימים, כי הצידוק לשלילת זכות החזרה של המוסד על מעביד, הנתבע על-ידי עובדו שנפגע בתאונה, נעוץ בכך שהמעביד הוא מי ששילם למוסד את דמי ביטוחו של העובד הנפגע. לכאורה יש מקום להקשות, אם על יסוד רציונל זה מוצדק לשלול מן המוסד את זכות החזרה על מבטחו של עובד עצמאי שנפגע בתאונה עצמית; כשלעניין הזכות לקבל ממבטחו 25% לפחות מסכום הפיצויים מושווה מצבו של העובד העצמאי, שנשא בעצמו בדמי ביטוחו, למצבו של עובד שמעבידו שילם בעדו את דמי הביטוח. זאת ועוד: הכרעת הרוב משאירה בידי מבטח השימוש ברכב את מלוא ה"רווח" הנובע מניכוי גימלאות הביטוח הלאומי מפיצוייו של העובד העצמאי. ודומה כי טרם הוברר, אם וכיצד עשויה הקלה זו להשפיע על הפחתת שיעורי הפרמיות לכלל המבוטחים.

ואולם העתירה שלפניי היא לקיום דיון נוסף בעניין שנפסק בחמישה. והלכה היא מלפנינו, כי רשות לדיון נוסף בעניין שבית המשפט פסק בו בחמישה תינתן "רק בנסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים" (הנשיא שמגר בדנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני - החלטה בדבר קיום דיון נוסף [לא פורסמה]; הנשיא ברק בבש"א 1481/96 ר'

נחמני נ' ד' נחמני , פ"ד מט(5) 598, 607; ובדנ"א 7453/97 עזבון המנוח הורביץ ז"ל נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 98(3) 497). את גישתי ביחס להיקף השימוש בסמכות הנתונה לנו, להתיר דיון נוסף בעניין שנפסק בחמישה, הבעתי באחת הפרשיות שבאו לפניי:

"אכן, בבש"א 1481/96 הנזכר לעיל נפסק - ברוב דעות - כי נתונה לנו הסמכות להחליט על קיום דיון נוסף גם כאשר פסק הדין המקורי ניתן בהרכב מורחב. בכך נפרץ פתח בתפיסה שהיתה מקובלת בעבר, כי הסמכות להורות על קיום דיון נוסף נתונה לבית המשפט רק לגבי עניין שפסק בו בשלושה...ואולם הפתח שנפרץ ראוי שיישאר סדק צר. קיומה של הסמכות לחוד, ושאלת אופן ותדירות הפעלתה לחוד. החלטה על קיום דיון נוסף בעניין שפסק בו בית המשפט העליון בחמישה היא בסמכותנו; אך סמכות זו, לדידי, טוב לה שלא תופעל, ולמצער, אין להפעילה אלא לעתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן" (דנג"צ 3865/97 יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח' , תקדין-עליון 98(2) 281) .

המקרה שלפניי, אף שהוא מעורר סוגיה חשובה וקשה, בוודאי אינו נכנס לגדר המקרים יוצאי הדופן, שבהם עשוי בעל דין להשיג רשות לדיון נוסף בעניין שנפסק בחמישה. לא אכחד, שאילו עמדתי בפני הצורך להכריע במחלוקת הפרשנית לגופה, נוטה הייתי להעדיף את גישתם הפרשנית של שופטי המיעוט. אך ההכרעה בעתירה אינה תלויה כל עיקר בברירה הפרשנית המקובלת עליי. כן אין היא יכולה להיות זהה לאשר הייתי מחליט, אלמלא היה המדובר בפסק-דין שניתן בחמישה.

7.לפיכך הנני מחליט לדחות את העתירה, ובנסיבות העניין אמנע מעשיית צו להוצאות. לטעמי, ייטיב המחוקק לעשות אם ישוב ויבדוק את הצורך בהבהרת ההסדר החוקי לזכות החזרה של המוסד על מבטחי רכב, במקרים בהם נפגע אדם בתאונת דרכים המהווה גם תאונת עבודה.