בג"ץ 7017/16 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

1.

העתירה נמחקה לבקשת העותר לאחר שהתייתרה, ונותרה להכרעה בקשה הדדית של העותר מן הצד האחד ושל המשיבה 2 מן הצד השני לחיוב בהוצאות.

עניינה של העתירה בבקשת העותר להורות לבית הדין הרבני האזורי בירושלים לערוך דיון דחוף בעניין חינוך קטינים - ילדיהם של העותר והמשיבה 2 (המשיבים 3-5). העתירה התייתרה היות ושלושה ימים לאחר הגשתה קיים בית הדין הרבני דיון כאמור, ובסיומו אף הוענקו לעותר, לטענתו, הסעדים להם עתר בבית הדין.

לטענת העותר הדיון נערך בעקבות הגשת העתירה בפועל, ועל כן יש לחייב את המשיבים בהוצאותיו. המשיבה 2 טוענת מנגד כי יש לחייב את העותר בהוצאותיה, היות ולמרות שהבקשה למחיקת העתירה הוגשה חמישה ימים לפני המועד בו היה עליה להגיש את תגובתה המקדמית לעתירה, הבקשה לא הומצאה לידיה בד בבד עם הגשתה לבית המשפט, ורק לאחר שהתגובה המקדמית הוכנה והיא הגיעה לבית המשפט להגישה הסתבר לה כי העתירה נמחקה בעקבות בקשה שהגיש העותר. בא-כוח העותר מצידו טוען כי הבקשה נשלחה למשיבה 2 באמצעות הפקסימיליה במועד הגשתה לבית המשפט.

2.

עיינתי בטענות הצדדים, בנספחים שצירפו ובכל החומר שבתיק, ולאחר ששקלתי בדבר החלטתי שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ביחסים שבין העותר למשיבה 2 דומה בעיני כי בסופו של יום נוכח הטענות ההדדיות של הצדדים כפות המאזניים מעויינות, ועל כן אין מקום לחייב מי מהם בהוצאות: מן הצד האחד יש ליתן משקל לכך שהסעד לו עתר העותר - קיומו של דיון בבקשות שהגיש - ניתן בפועל סמוך לאחר הגשת העתירה. לטענתו העיכוב בדיון נבע מהתנהלות המשיבה 2 ועוד הוא טוען כי הסעדים להם עתר בבית הדין הרבני ניתנו לו.

מן הצד השני יש ליתן משקל לטענת המשיבה 2 לפיה העותר לא יידע אותה על משיכת העתירה, ועל כן היא טרחה והכינה תגובה מקדמית מטעמה (אותה צירפה לתגובתה). בהתייחס לטענת העותר לעניין משלוח הבקשה למחיקת העתירה למשיבה 2 אעיר כי הנספח שצירף העותר אינו מוכיח המצאה כדין במועד הנטען (גם לדבריו חלה טעות בתאריך המצוין בנספח שצורף, ובכל מקרה אין בפיו טענה כי התקשר לאשר את הגעת המסמך ליעדו), ומכל מקום ניתן להניח כי לוּ היתה המשיבה 2 יודעת על מחיקת העתירה לא היתה מגיעה לבית המשפט להגיש תגובה מטעמה (וניתן להפנות גם לאמור בסעיף 83 לתגובה שהוכנה על ידה). גם אם היעדר ההמצאה בפועל נבע מתקלה של העותר יש לתת לכך משקל.

עוד אוסיף כי בשל התייתרות העתירה שאלת קיומו של סעד חלופי בדמות פניה לבית הדין הרבני הגדול לא התבררה לגופה (וראו הנטען בסעיף 5(ד) לעתירה וכן סעיף 2 להחלטת כב' השופט צ' זילברטל). בהיעדר הכרעה שיפוטית בין היתר בנקודה זו, אין בידי לקבוע, על יסוד החומר שלפניי, כי לא נתון היה לעותר סעד חלופי. כן אציין כי טענות העותר בדבר התנהלות המשיבה 2 לאחר מתן ההחלטה בבית הדין (לטענתו היא לא קיימה את החלטת בית הדין), אינן רלבנטיות לפסיקת הוצאות בגין הליך זה.

בנסיבות אלו בכללותן איני סבורה כי נכון יהיה לחייב את המשיבה 2 בהוצאות, אך מנגד איני מוצאת לחייב בהוצאות את העותר אשר קיבל את מבוקשו סמוך לאחר הגשת העתירה.

כמו כן, לאחר ששקלתי בדבר ונוכח האמור לעיל בדבר היעדר הכרעה בשאלת קיומו של סעד חלופי, איני מוצאת לחייב גם את המשיב 1 בהוצאות (במאמר מוסגר אעיר כי בדיקה במערכת "ניהול התיקים" מעלה כי לא חזר אישור מסירה של החלטתי בדבר הגשת תגובות המשיבים לבקשה לחיוב בהוצאות לידי המשיב 1, אולם נוכח מסקנתי לעיל אין בהיעדר ההמצאה כדי לשנות לעניין החלטה זו).

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל, יישא כל צד בהוצאותיו.