בג"ץ 7044/07 מרינה רדיון נ. משרד הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.בעתירה, שהוגשה ביום 19.8.2007, התבקש המשיב להעניק לעותר אשרת עולה על פי סעיף 3(א) ו-4א לחוק השבות, תש"י-1950 (להלן: חוק השבות ) ואזרחות ישראלית על פי סעיף 2(ב)(2) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות ). לחילופין נתבקש המשיב להעניק לעותר תושבות קבע על פי החלטת ממשלה (מיום 16.6.2006) למתן מעמד לילדי זרים. בעתירה נטען, כי אמו של העותר הגיעה לישראל באשרת תייר, בעוד העותר נותר אצל סבתו באוקראינה. ביום 5.2.1997 נישאה אמו של העותר לאזרח ישראלי, בעקבות כך קיבלה מעמד של תושב ארעי בו היא מחזיקה עד היום. לטענת העותר, רק בשנת 2000 נודע לו כי הינו נכד לסב יהודי. העותר הגיע לארץ, לבקשת אמו, וזכה למעמד תושב ארעי מכוח נישואיה. עם הגעתו לא נתבקשה עבורו אשרת עולה כיון שאמו כבר הייתה במסגרת ההליך המדורג והיא סברה שבזכותו יקבלו שניהם מעמד. בשנת 2003 פנו העותר ואמו אל לשכת מינהל אוכלוסין ב ראשון לציון

וביקשו אזרחות ישראלית, אך בקשתם נדחתה מן הטעם לפיו לא מצויה בתיק הסכמת אביו של העותר לבקשה. עוד נטען בעתירה, כי בעקבות החלטת הממשלה למתן מעמד לילדי זרים פנתה אם העותר למשרדי המשיב ב תל אביב בבקשה לפיה תוענק לעותר אזרחות, אך זו נדחתה (ביום 22.1.2007) בנימוק כי החלטת הממשלה אינה חלה על העותר והוא הופנה להמשך טיפול להסדרת מעמד מכוח ההליך המדורג בלשכת משרד הפנים באזור מגוריו. בחלוף שנה ומחצה בה לא זכה העותר לכל מענה ענייני, לטענתו, הוגשה העתירה. לאחר עיכובים בהגשת תגובת המשיב לעתירה ועל מנת לקדם את הטיפול בה, העתירה הועברה לדיון לפני הרכב שלושה. סמוך למועד הדיון בעתירה (23.1.2008), הוגשה הודעה מוסכמת לפיה ניתן יהיה ליתר את הדיון בעתירה, שכן לאחר בחינת כלל הנסיבות העניין המיוחדות החליט המשיב להעניק לעותר אזרחות ישראלית. ביום 25.3.2008 נתבקשה מחיקת העתירה תוך שהעותר עומד על הוצאותיו.

2.

בבקשה לפסיקת הוצאות טוען העותר, כי אין ספק שהיה צידוק בהגשת העתירה. העותר הוא נכד לסב יהודי מצד אביו, הסב היה אזרח ישראלי ולכן, לשיטתו, היה הוא זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות. לטענת העותר, עובר להגשת העתירה המשיב לא טיפל בפניותיו הרבות לצורך הסדרת מעמדו, הגם שעמדו לנגד עיניו האסמכתאות הנדרשות. המשיב, כך נטען, דחה את בקשותיו של העותר ללא כל נימוק ענייני. רק לאחר שמוצו כל ההליכים, ובחלוף יותר משנה ומחצה מאז הוגשה הבקשה אשר לא זכתה למענה, סבר העותר כי אין מנוס מהגשת העתירה. לבסוף נטען, כי העתירה הייתה הגורם שהוביל להענקת האזרחות לעותר וכי אלמלא הוגשה, המשיב היה עדין מסרב להעניק לעותר אזרחות.

3.

בתגובת המשיב מיום 27.5.2008 נמסר, כי הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה -הענקת מעמד לעותר בהתאם לחוק השבות ולחלופין בהתאם להחלטת הממשלה - לא ניתן לעותר. נטען כי המשיב החליט בנסיבות העניין המיוחדות, ועל רקע משך הזמן בו שוהה העותר בישראל ברישיון מסוג א/5, כפתרון חריג על דרך הפשרה, להעניק לו אזרחות ישראלית מכוח חוק האזרחות. המשיב הוסיף עם זאת כי בשעתו, כשנמסר לעותר דבר הענקת האזרחות, לא חודד כדי צורכו הבסיס המשפטי בגינו הוענקה בסופו של יום האזרחות לעותר. לדעת המשיב, בעצם נכונותו להגיע לפתרון ייחודי של פשרה אין כדי להצדיק חיובו בהוצאות העותר. עוד נטען, כי העותר לא טרח לפרט בעתירתו את העובדה שעוד בשנת 1998 סורבה בקשה מטעם הוריו, בכלל זה עבורו, למעמד עולה מכוח היותו נכד לסב יהודי. הבקשה סורבה מן הטעם שאבי העותר אומץ על ידי מי שאינו זכאי שבות ובכך הופקע הקשר המשפחתי בין אבי העותר לבין הסב הביולוגי (היהודי) וכפועל יוצא הופקעה הזכות לאזרחות מכוח חוק השבות. המשיב הוסיף וציין כי בבקשה אחרת שהגישה אם העותר להארכת רישיון ישיבה בארץ היא הצהירה שהינה רווקה, ולא ציינה דבר אודות קיומו של העותר. לטענת המשיב, התנהלות זו של אם העותר – אשר מסרה נתונים סותרים בפניות למשיב – וכן העובדה שהעתירה לוקה באי גילוי רב של פרטים מהותיים הנוגעים לנסיבות העניין ומורכבותו, מצביעה על חוסר ניקיון כפיים. בנסיבות אלה, סבור המשיב כי אין מקום להשית עליו הוצאות ואף יש מקום לחייב את העותר בהוצאות תגובתו.

4.

העותר בתשובתו לתגובת המשיב מסר כי טענות המשיב לפיהן העותר לא היה זכאי לאזרחות לא הועלו עובר לתגובתו לבקשה לפסיקת הוצאות. לדעת העותר, משבחר המשיב ליתן לעותר אזרחות, אין עוד חשיבות לשאלה באיזו דרך חוקית בחר לעשות כן. בנוסף נטען שהעובדה כי בקשת העותר למתן אזרחות משנת 1998 נדחתה בזמנו אינה רלוונטיות לכך שבקשתו משנת 2006 לא טופלה כלל. לכן אין פסול באי ציון עובדה זו. העותר מדגיש כי אלמלא הוגשה עתירתו לא היה זוכה כלל למענה. לבסוף נטען, כי גם אם לכאורה נגועה התנהלות אמו של העותר בחוסר ניקיון כפיים, אין בכך כדי להצדיק השתת הוצאות על בנה, העותר.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו ב בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על פי הכללים בהלכה הפסוקה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. אמנם, מבחינה כרונולוגית ניתן לעותר סעד של אזרחות ישראלית לאחר הגשת העתירה ודומה כי היא זו שהביאה בסופו של דבר להענקת אזרחות ישראלית לעותר. יחד עם זאת, את הצידוק להגשת העתירה מבסס העותר על היותו נכד לסב יהודי. ואולם, מתגובת המשיב עולה כי האזרחות הישראלית הוענקה לעותר על יסוד חוק האזרחות, כפ תרון חריג על דרך הפשרה על רקע משך הזמן בו שוהה העותר בישראל ברישיון, ולא על יסוד חוק השבות או יהדות הסב. המשיב לא חזר בו מעמדתו לפיה העותר אינו זכאי שבות בשל אימוץ אביו על ידי מי שאינו יהודי. משביקש העותר את מחיקת העתירה מבלי לברר את שאלת זכאותו לאזרחות מכוח חוק השבות, אין עוד מקום לבירור ממצה של שאלה מורכבת זו. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי העותר הרים את הנטל לשכנע שהיה צידוק בהגשת העתירה במתכונת בה הוגשה. נכונות המשיב למצוא פתרון לבעיית העותר ולהסדיר את מעמדו בישראל, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על צדקת העתירה ועל התנהלות בלתי ראויה מצד המשיב, המצדיקות חיוב בהוצאות. הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית אפוא. נוכח העובדה שהבסיס המשפטי מכוחו הוענקה אזרחות לעותר הובהר רק לאחר הגשת הבקשה לפסיקת הוצאות, איני רואה מקום לחייב את העותר בהוצאות המשיב.