בג"ץ 7053/01 פלוני נ. מדינת ישראל

1.ביום 28.8.01 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי) להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים לאחר שלא נמצאה חלופת מעצר הולמת בעניינו והחלופה שהוצעה לא נמצאה ראויה. (להלן - "ההחלטה הראשונה"). ביום 4.9.01 הוגשה על ידי העורר בקשה לאותו בית משפט לשקול מחדש את שחרורו באותה חלופה שהוצעה בדיון הראשון וזאת מטעמים הקשורים בתנאי מעצרו הקשים בכלא "קישון". בית המשפט דחה את הבקשה לעיון חוזר משני טעמים: הטעם האחד - כי אם רצה העורר להשיג על דחיית חלופת מעצר שהוצעה על ידו היה עליו להגיש ערר על כך להבדיל מבקשה לעיון חוזר. הטעם השני לענין תנאי המעצר הקשים - על העורר להגיש עתירת אסיר בגדר סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, ואין לדון בכך במסגרת הליך המעצר.

על החלטה זו מוגש הערר שבפני.

2.אלה עיקרי הנתונים הצריכים לענין: נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 12.8.01 המייחס לו עבירות של התעללות בקטין, תקיפה בנסיבות מחמירות במספר מקרים כלפי קטין ובת זוג, ומספר עבירות של איומים. על פי כתב האישום, במהלך החודשים האחרונים נהג העורר להכות את אשתו, לבעוט בה ולצבוט אותה, להשליך עליה חפצים ולאיים עליה במספר רב של פעמים כי אם תתלונן במשטרה יהרוג אותה, כאשר לעתים אחז בסכין או לבש כפפות ואיים כי יהרוג אותה כך בלילה. כן הניף מעל ראשה מעדר ואיים כי ירצח אותה. במהלך אותה תקופה נהג העורר להכות את שני ילדיו (ילידי השנים 1992 ו1993-), ואשר לבתו, באחת ההזדמנויות התיישב על בטנה וקפץ עליה, ולאחר מכן צבט אותה, וכתוצאה מכך נגרמו לה שטפי דם בידה הימנית.

3.המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות לבני משפחתו וחשש משיבוש הליכי משפט בדרך השפעה על עדים שהם בני משפחתו הקרובה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט הווארי) בחן בקפידה את חומר הראיות ובא לכלל מסקנה כי הראיות מעלות תהיות וסימני שאלה של ממש ביחס לעבירות המיוחסות לעורר, והסיק כי עוצמתן אינה מצדיקה מעצר העורר עד תום ההליכים וניתן, על כן, להסתפק בחלופת מעצר. אלא שהעורר הציע חלופת מעצר בבית אחיו ברמת ישי, אשר נמצאה בלתי הולמת לאור הסתייגותו של שירות המבחן מהתאמתה לאור העובדה כי לא סיפקה אמצעי פיקוח מתאימים על העורר במשך כל שעות היום. לאור זאת, דחה בית המשפט חלופה זו כבלתי מתאימה אך היה נכון לקבל הצעות לחלופות אחרות. הצדדים הסכימו שלא לקבוע באותו שלב מועד לדיון בחלופת המעצר אלא לאחר שתימצא חלופה מתאימה. אלא שחלופה אחרת לא הוצעה ולכן גם לא נדונה. מספר ימים לאחר מתן ההחלטה הראשונה הגישה באת-כוח העורר בקשה דחופה לבית המשפט לבחינה מחודשת של חלופת המעצר המקורית וזאת מטעם שונה והוא - תנאי המעצר הגרועים בהם מוחזק העורר בבית המעצר קישון. על פי הטענה, תנאי אחזקתו של העורר בבית מעצר זה הינם קשים ביותר. הוא עצור בתא עם עוד 22 עצורים כאשר גודלו של התא מיועד ל12- עצורים. בשל הצפיפות, אין אפשרות להציב בחדר מיטות לכל העצורים השוהים בו, וחלקם - ובהם העורר - נאלצים לישון על מזרון על הרצפה. בדרך זו נמנעת יכולת מנוחה ושינה בלילה וביום. עוד נטען כי בתא מצוי חדר שירותים אחד ומקלחת אחת המשרתים את כל העצורים ובשל סמיכות מזרונו של העורר לברז בכיור, מותזים עליו מדי פעם מים. גם אופן אספקת המזון לתא הינה תת-אנושית במובן זה שאת ארוחת הבוקר מכניסים לתא במגשים כלליים ומספר עצורים עטים על האוכל ואינם מותירים דבר לאחרים. העורר סובל גם מהעישון הכבד בתא הסגור והבלתי מאוורר, וצרכי אמונתו הדתית אינם באים על סיפוקם. לאור כל אלה, ביקש העורר להשתחרר בחלופת מעצר המקורית ובקשתו נדחתה, כאמור.

4.בערר מתמקד העורר בתנאי מעצרו הקשים וטוען כי בנסיבות הענין יש מקום לשחררו לאלתר בחלופת המעצר המקורית, אף שנמצאה בלתי מתאימה על ידי הערכאה דלמטה, וזאת משתנאי הקיום הבסיסיים שלו אינם מסופקים במסגרת המעצר. לגישתו, יש ליתן משקל כבד יותר לתנאי המעצר התת-אנושיים בהם הוא מוחזק וטעם זה צריך להכריע באיזון השיקולים לענין המעצר, ולהביא לשחרורו. כן נטען, כי טעה בית משפט קמא בסוברו כי פתוחה בפני העורר הדרך להגיש עתירה על פי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, שכן דרך זו שמורה רק למי שמוחזק במתקן של שירות בתי הסוהר, ולא למי שמוחזק, כעציר שלפנינו, במתקן באחריות המשטרה. בטיעון משלים בכתב, צירפה באת-כוח העורר דו"ח ביקור בבית מעצר קישון שנערך על ידי נציגי הסניגוריה הציבורית בחיפה ביום 20.9.01. דין וחשבון זה מתאר ליקויים חמורים בבית המעצר שיש צורך דחוף בתיקונם. הוא מצביע על בעיה עיקרית הקשורה בצפיפות-יתר בתאים עד כדי הכפלת מספר העצורים בתא מכפי הקיבולת המותרת בו. לגבי תא 24 שבו מוחזק העורר נרשם בדו"ח כי בחדר המכיל על פי גודלו 12 מיטות שוהים עובר למתן הדו"ח 24 עצורים. אותו תא מס' 24 בו מוחזק העורר, היווה נושא להתייחסות בית משפט זה (מפי כב' השופט מ' חשין) בבש"פ 1762/01 מיום 19.7.01, במותחו ביקורת נוקבת על תנאי החזקת העצורים באותו מקום, כפי הנתונים שהובאו לידיעתו נכון לאותה עת.

המדינה השיבה לערר באומרה כי אמנם תנאי מעצר הם ענין שיש לייחס לו משקל מסויים במסגרת סוגיית המעצר, אולם בעיקרו של דבר, בחינת תנאי המעצר לגופם צריכה להיעשות, דרך כלל, בערכאה המוסמכת לדיון בעתירות אסירים ועצורים. לגופו של מקרה זה, מדובר בעורר שהוא מסוכן לבני משפחתו, ובהעדר חלופה מתאימה אין לשחררו, ואילו את תנאי מעצרו יש לבחון בערכאה המוסמכת לדון בעתירות עצורים במסגרת בקשה שתוגש בענין זה.

5.בבחינת הערר שלפני נתתי דעתי בראש ובראשונה לשאלת משקלה של קביעת בית משפט קמא בהחלטתו הראשונה לפיה עוצמת הראיות כנגד העורר אינה מספקת וכי לפיכך ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגביו, אלא שהחלופה שהוצעה לא נמצאה מתאימה ולכן הושאר העורר במעצר.

דרך כלל, אם מגיע בית משפט למסקנה כי דרישת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת הנאשם לא באה על סיפוקה לא יחליט על מעצרו (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים). אלא שנראה כי במקרה שלפנינו סבר בית המשפט כי מצויות ראיות לכאורה בכמות הנדרשת, אלא שהן מעלות תהיות וסימני שאלה המשפיעים על משקלן. לפיכך סבר כי ראוי להסתפק בחלופת מעצר נאותה, והצדדים אכן הסכימו כי שחרור העורר מן המעצר מן הראוי כי יותנה במציאת חלופה מתאימה שתבטיח את בני משפחתו מפני מסוכנותו. ההיבט הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה לא עמד עוד למחלוקת בין הצדדים לאחר החלטתו הראשונה של בית משפט קמא, ולא עלה שוב לדיון בין בדרך של ערר על החלטתו זו ובין בדרך התייחסות ישירה לנושא זה בהליך הערר שלפני. לאחר ההחלטה הראשונה העורר התמקד לכל אורך הדרך בענין תנאי החזקתו במעצר, וראה בענין זה את השיקול העיקרי האמור להשפיע על שחרורו מן המעצר. משכך, היבט הראיות על משקלן וכמותן אינו עומד עוד למחלוקת בהקשר שלפנינו ולכן לא תינקט לגביו עמדה.

6.חשוב לענייננו לציין את הנתונים הבאים הנוגעים לעורר:

(א) מגליון ההרשעות הקודמות עולה כי העורר הורשע בשנת 97 בעבירות תקיפה ונגזר עליו עונש מאסר על-תנאי; בשנת 99 הורשע בעבירות תקיפה של חסר ישע, גרימת חבלה והתעללות פיזית ונפשית של אחראי על קטין, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל של 6 חודשים בעבודות שירות; בדצמבר 2000 הורשע בתקיפת קטין, תקיפת בן זוג, ואיומים ונגזר עליו עונש מאסר בפועל של 12 חודשים.

(ב) מתסקיר מעצר של שירות המבחן, שהוגש לבית משפט קמא עובר להחלטתו הראשונה עולה, כי העורר מוכר לשירות המבחן בהיותו נתון למבחן משנת 1999 כאשר במהלך התקופה הועמד למבחן שנית לאחר ריצוי שנת מאסר. מדו"ח המבחן עולה כי העורר סובל מבעיה אישיותית הגורמת לו לאבדן שליטה עצמית והתפרצויות בלתי מרוסנות כלפי בני משפחתו, וקיים קו של מסוכנות וחשש של ממש כי התנהגותו האלימה כלפי בני משפחתו תישנה כאשר הוא מצוי בסביבתם. עם זאת, מצוין בתסקיר כי אין מדובר באדם בעל נטייה עבריינית בתחומים אחרים. שירות המבחן בחן גם את חלופת המעצר שהוצעה בבית אחי העורר ברמת ישי, ושלל את התאמתה מן הטעם שהיא אינה מספקת השגחה מתאימה לעורר. עד היום לא הוצעה חלופה אחרת לבחינה. הנחת בית משפט קמא, שאני מקבלת אותה כנכונה וצודקת, הינה כי לאור עברו הקשה של העורר בעבירות אלימות כלפי בני משפחתו ונוכח מסוכנותו הנשקפת מעבר זה, ולאור עמדת שירות המבחן המביע חששות כבדים מהישנות מעשי אלימות על ידו כלפי בני משפחתו, יש הכרח במציאת חלופה אשר תגן בצורה הולמת על קרובי העורר - חלופה שטרם נמצאה.

7.על רקע נתונים אלה, יש לעבור לבחינת הענין העיקרי בהליך זה והוא - מהו מקומם ומשקלם של תנאי המעצר בהם מוחזק עציר במסגרת סוגיית מעצרו ושחרורו וזאת בהנחה כי הוא מסוכן לציבור ולא נמצאה חלופת מעצר נאותה להבטיח מפני מסוכנותו. נושא לוואי העולה בהקשר זה הוא מהי המסגרת הדיונית המתאימה לבירור נושא תנאי ההחזקה במעצר וכיצד משתלבת מסגרת זו, אם בכלל, בהליך מעצר ושחרור של נאשם.

8.סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". זכות זו עומדת גם לאדם שנשללה חירותו, בגבולות ההוגנים והאנושיים שמסגרת המעצר מתירה ומאפשרת. וכך, כבר נפסק כי "חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם" (בג"צ 385/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד לד(3) 294, 298). אם ערך זה שימש יסוד מוסד במורשת ישראל, על אחת כמה וכמה כך הוא מאז חוקק חוק היסוד שהעמיד את ההגנה על כבוד האדם בסולם הערכים העליון של ההוויה האנושית (בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי , פ"ד מו(5) עמ' 72).

סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1966- חוקק על רקע הצורך ליישם בדרך של חקיקה פרטנית את חובת הרשות השלטונית לשמור על כבודו של העצור ולהבטיח כי יוחזק בתנאים הולמים שיהיה בהם כדי לשמור על רווחת גופו ונפשו וכבודו. הוא קובע את זכותו של עצור לתנאי תברואה, מיטה, מזרון, מזון, תאורה ואוורור, הליכה יומית, קשר עם מבקרים, שליחת מכתבים ועוד. בתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז1997- הובא פירוט נוסף של התנאים המינימליים הנדרשים להבטחת רווחתו של העצור בבית המעצר ויש מכוחן לבצע ביקורות תקופתיות לבחינת מידת קיומן של הוראות החוק והתקנות באשר לתנאי החזקת עצורים במעצר, ודו"ח הביקורת מוגש לשר לבטחון פנים אחת לשנה.

9.בתי המשפט נאלצו להתמודד לא אחת עם תופעות של תנאי מעצר קשים ובלתי הולמים בהם מוחזקים עצורים ואסירים. במיוחד בולטת הבעיה בבתי המעצר בהם מוחזקים עצורים לתקופות קצרות, בהם קיימת, לא אחת, בעיית צפיפות קשה ביותר והעדר תנאים של אוורור מספיק ואור שמש, והסדרי אספקת מזון ומצב תברואה בלתי מספקים. דווקא אלה אשר אשמתם טרם נתבררה, חשופים לא אחת לתנאי אחזקה ושלילת חופש שהם תת-אנושיים הכרוכים בהשפלה ופגיעה בכבודם. התיאור המובא על ידי העורר לגבי תנאי אחזקתו בבית מעצר קישון הוא אכן קשה ביותר, והוא מקבל אישוש בדין וחשבון מטעם הסניגוריה הציבורית שנערך בעת האחרונה, המתאר תמונה קשה של סטייה בולטת מתנאי המינימום להחזקת עצירים כפי שנקבעו בחוק ובתקנות, במיוחד בכל הקשור לבעיית הצפיפות ואיכלוס היתר והעדר שטח מחייה מספיק לכל אדם, שינה על רצפה ללא מיטה, אי שמירה על נקיון וכללי תברואה, וחוסר אוורור מספיק.

10.האם חריגה מתנאי מעצר הוגנים הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת שיקולי מעצר עד תום ההליכים, או שמא הביקורת על תנאי המעצר מקומה רק במישור התקיפה המינהלית של הרשות השלטונית המופקדת על נושא זה, בין בהקשר האינדיבידואלי באמצעות עתירות העצור, ובין בהקשר הכללי באמצעות עתירת עותר ציבורי?

בית משפט זה קבע בעבר כי השיקול בדבר תנאי מעצר בלתי הולמים עשוי לשמש גורם במסגרת מכלול השיקולים אם לעצור אדם או לשחררו. אלה דברי המשנה לנשיא אלון בבש"פ 4014/92 ששון נ' מדינת ישראל (דינים עליון כרך כו 778):

"נימוק זה ראוי הוא שיהיה אחד השיקולים בבואנו לדון במעצרו של אדם בטרם משפט ובטרם נגזר דינו. שהרי, בתנאי המעצר השוררים כיום הזה, לצערנו הגדול, יש בהם לא רק משום שלילת חירותו של הנאשם אלא משום בזיונו, השפלת כבודו וחילול צלם האלוהים שבו. מבחינה זו כידוע, תנאי המעצר קשים הם אף מאלה שנדונו למאסר. וכיום הזה, עם היכנס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לתוקפו, שומה עלינו לתת את הדעת גם לשיקול זה במכלול השיקולים בסוגיית המעצר... לדעתי, בנסיבות המיוחדות שלפנינו, שיקול זה יתכן ויהיה בו כדי להביא לשחרור העורר ממעצר מאחורי סורג ובריח".

ראה גם פרשת עזאזמי , שם, עמ' 78-79; 83-84; בש"פ 7223/95 מדינת ישראל נ' רוטשטיין (לא פורסם);

11.הגורם הנוגע לתנאי מעצר בלתי הוגנים בהם מוחזק עצור שנדונה לגביו בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים ניצב בדרך כלל כשיקול-נגד לגורם מסוכנותו או לחשש מפני הימלטותו או שיבוש הליכי המשפט על ידו. שהרי אם שיקולי-נגד אלה אינם קיימים, בלאו הכי מתבקשת התוצאה כי ראוי לשחרר את הנאשם מן המעצר, אף בלא קשר לאופי תנאי מעצרו. במצבים בהם נוצר מתח בין תנאי אחזקת הנאשם במעצר לבין גורמים המצדיקים, דרך כלל, מעצר עד תום ההליכים, ניצבים זה כנגד זה הצורך בשמירה על כבודו של הנאשם ורווחתו הבסיסית במסגרת מעצרו מול אינטרס הכלל להגן על שלומו ובטחונו של אדם או הציבור, ולהבטיח את תקינות ההליך השיפוטי בעניינו של הנאשם. איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים הללו מחייב מיצוי, עד מידת האפשר, של הדאגה לזכות העצור לתנאי רווחה מינימליים במעצרו בצד הדאגה לאינטרס הציבורי לבל ייפגע ממסוכנותו של העצור.

לפיכך, משעולה טענת עצור כי הוא מוחזק בתנאי מעצר בלתי הולמים בשלב בו מתבררת סוגיית מעצרו או שחרורו, יש לבחון אם טענה זו מבוססת ואם יש בה ממש, או שמא היא טענה בעלמא; שנית, יש לבדוק עם הגורמים המופקדים על מתקן הכליאה האם ניתן למצוא מענה ופתרון מעשי לליקויים שהוכחו כדי להסיר את המכשלה ולהיטיב את תנאי החזקתו של העצור בעניינים עליהם הוא מלין ושנמצא בהם ממש. רק לאחר מיצוי בחינה זו, ורק אם לא עלה סיכוי ואפשרות לתיקון הליקויים, עשוי בית המשפט להידרש לעריכת האיזון הראוי בין עניינו של העצור ביציאתו לחופשי נוכח תנאי מעצר בלתי נאותים בהם הוא מוחזק, מול אינטרס הציבור בהגנה מפני מסוכנותו והבטחת תקינות ההליך השיפוטי בעניינו. אם לאחר בירור ודרישה נראה כי היבט תנאי המעצר לא בא על פתרונו הראוי, מחייב האיזון בין הדאגה לערך חירות האדם אל מול ערך שלום הציבור ובטחונו וערכי עשיית משפט ליתן דגש לערך הראשון ולהעדיף חלופת מעצר, אלא אם קיימת סכנה מוחשית לשלומו של אדם או לבטחונו של הציבור, או חשש חמור לשיבוש הליכי משפט. (פרשת עזאזמי, שם, עמ' 85).

12.וכאן השאלה מהי המסגרת הדיונית ההולמת לבחינת טענת עצור בדבר תנאי מעצרו, כאשר זו מועלית במסגרת הליך הארכת מעצר. ענין הקשור בתנאי החזקה במעצר, הניתן לבדיקה מהירה ויעילה תוך תיאום פשוט עם הרשות המוסמכת יכול להתברר ולהיפתר במסגרת הליך המעצר גופו. לא כן הדבר כאשר מדובר בטענות עצור בדבר סטייה מקיום תנאי מעצר בסיסיים הנובעים מקשיים כלליים ויסודיים במערכת, הטעונות בדיקה יסודית ומעמיקה, תוך התייחסות לעמדות הרשות המוסמכת והעמדת חלופות לפתרון, בין בעלות אופי כולל ובין כאלה האמורות לפתור את עניינו המיוחד של העצור בו מדובר. טענה בדבר תנאי מעצר המחייבת בירור עובדתי מורכב יותר ומיצוי דרכים למציאת פתרון הולם, אין מקומה להתברר, דרך כלל, במסגרת הליך מעצר אשר אינו בנוי מעצם טיבו לבירור ממצה של טענות מסוג זה. המסגרת הראויה לבירור טענות מורכבות בדבר תנאי אחזקה במעצר היא בדרך של "עתירת אסיר" על פי פרק ח1 לפקודת בתי הסוהר אשר במסגרתה פונה אסיר או עצור בעתירה לבית המשפט המחוזי המוסמך כנגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו. בית משפט מוסמך במסגרת עתירה כזו ליתן צווים לגורמים המוסמכים לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין (סעיפים 62א + 62ב לפקודת בתי הסוהר). תקנות סדרי דין (עתירות אסירים) תש"ם1980- מסדירות את כללי הדיון בעתירות אסירים בהינתן מטרת ההליך לבחון לעומקן את טענות האסיר או העצור לגבי תנאי החזקתו במעצר.

13.כאן עולה השאלה מיהו העצור שנתון בידו האמצעי הדיוני של עתירת אסיר; והאם הוא חל על כל עצור ללא אבחנה באיזה מתקן כליאה הוא כלוא ומי אחראי על המתקן, או שמא יש משמעות בהקשר זה לשאלה מיהו הגורם האחראי על מתקן הכליאה - שירות בתי הסוהר או המשטרה.

סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר קובע כי "אסיר" רשאי להגיש עתירת אסיר בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו . הגדרת "אסיר" בסעיף ההגדרות של הפקודה קובעת כי הוא זה "הנתון כדין במשמורת בית סוהר". האם מהגדרה זו יש להסיק כי "עתירת אסיר" שמורה רק לאסיר שפוט או לעצור המוחזק במתקן השייך לשירות בתי הסוהר, באופן השולל את האמצעי הדיוני של עתירת אסיר מעצור עד תום ההליכים או עצור בטרם הגשת כתב אישום, המוחזק במתקן כליאה של משטרת ישראל?

נראה לי כי התשובה המתבקשת לשאלה זו היא בשלילה. בדברו על "אסיר הנתון כדין במשמורת בית הסוהר" התכוון המחוקק לאדם המוחזק במתקן כליאה בלא קשר לשאלה מיהו הגורם המינהלי המופקד על אותו מתקן - שירות בתי הסוהר או המשטרה. למיהותו של גורם זה אין השלכה על השאלה אם נתונה בידי עצור הזכות להגיש עתירת אסיר, אם לאו. פרשנות מרחיבה זו מתבקשת הן מתכלית ההסדר בדבר עתירות אסירים העומדת ברקע התיקון לפקודת בתי הסוהר והן משילובן של ההוראות בדבר תנאי ההחזקה של עצורים במעצר כפי שפורטו בחוק המעצרים, החלות ללא אבחנה על כל העצורים באשר הם - בין עצורים בטרם הגשת כתב אישום, בין עצורים עד תום ההליכים, בין עצורים במתקנים משטרתיים ובין כאלה העצורים במתקנים של שירות בתי הסוהר.

לפני מיסודו של הליך "עתירות אסירים" זכאי היה כל אסיר או עצור לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק בכל תלונה על קיפוח זכויותיו על ידי רשויות בית הסוהר או בית המעצר. בשנת תש"ם הועבר במסגרת תיקון לפקודה הטיפול בעתירות אלה לבתי המשפט המחוזיים במטרה העיקרית לאפשר לטפל בעתירות אלה במסגרת דיונית חדשה ביתר יעילות. כן נלקחה בחשבון העובדה כי ההסדר החדש יהיה יעיל יותר גם מבחינת נגישותו של העותר לבית המשפט הנמצא בתחום מתקן הכליאה בו הוא מוחזק. (הצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 5) תש"ם1980-, הצ"ח 1432, עמ' 97). סמכות בית המשפט הגבוה לצדק נשמרה לצורך דיון בעתירות אסירים או עצורים מסוג "הביאס קורפוס" הנוגעות לעצם חוקיות המאסר או המעצר להבדיל מהתנאים או הסדרים של המשמורת. (השווה דברי הסבר לסעיף 62ד בהצעת החוק, שם, עמ' 99). נראה כי לא היתה כוונה לאבחן לצורך הסדר עתירות אסירים בין עצורים המוחזקים במתקנים של המשטרה לבין אלה המוחזקים במתקני שירות בתי הסוהר.

יתר על כן, תנאי המעצר המינימליים הנדרשים על פי סעיף 9 לחוק המעצרים מחייבים כל בית מעצר בלא קשר לשאלה מיהו הגורם המינהלי המופקד עליו. על פי סעיף 7 לחוק זה, עצור יוחזק בבית מעצר, בין באחריות משטרת ישראל ובין באחריות שירות בתי הסוהר, שהשר הכריז עליו כמקום מעצר. על פי תקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי בענין תנאי אחזקה במעצר, על השר להכריז על מקום מעצר רק אם המקום אושר על ידי מפכ"ל המשטרה או נציב בתי הסוהר כי הוא עומד בתנאים על פי החוק ומאפשר לעצורים לממש את זכויותיהם על פי החוק. אם שוכנע השר כי מקום המעצר או חלק ממנו אינו עומד בתנאים, עליו להורות על תיקון הליקויים תוך פרק זמן סביר, ואם לא יתוקנו, עליו לבטל את ההכרזה על מקום המעצר. סמכויות אלה נוגעות לכל מקומות המעצר - משטרתיים ואלה המשתייכים למערכת שירות בתי הסוהר, כאחד. נראה, איפוא, כי הסדר החקיקה בדבר תנאי החזקה במעצר משווה בכל פרטיו את דינם של בתי המעצר למיניהם, ואין נפקות לשאלת מיהות הגורם האחראי עליהם. נובעת מכך המסקנה המתבקשת כי כאשר נתגבשה תשתית החקיקה ביחס לעתירות אסירים, וכוונתה היתה לכלול גם עצורים בגדרה, היא ביקשה להתפרש על כל סוגי העצורים בלא אבחנה לגבי סוגי מתקני הכליאה והשתייכותם מתקן הכליאה למערכת מינהלית כזו או אחרת: יש, איפוא, לפרש בהרחבה את הזכות להגשת עתירת אסיר כחלה גם על עצור המוחזק במשמורת כדין במתקן כליאה, בין אם בפיקוח שירות בתי הסוהר, ובין בפיקוח המשטרה.

ואמנם בפועל וכדרך שגרה, נדונות עתירות עצורים כ"עתירות אסירים" בפני בתי המשפט המחוזיים שבאיזור שיפוטם מצוי מתקן הכליאה, בין אם המתקן מצוי באחריות שירות בתי הסוהר ובין באחריות המשטרה, והמדינה אינה מעלה, כענין של מדיניות, טענת העדר סמכות לגבי עתירות עצורים המוחזקים במתקני כליאה של המשטרה. (סעיף 10 לתשובת המדינה). בבג"צ 736/80 גנית נ' משטרת ישראל , פ"ד לה(1) 503 קבע בית המשפט כי טענות אדם שנעצר לצורכי חקירה ל15- יום בדבר תנאי החזקה בלתי סבירים במעצר צריכה להידון במסגרת עתירת אסיר על פי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, ואין עוד הצדקה להביא ענין כזה לדיון בבג"צ. בית המשפט העליון התייחס, איפוא, לעצור במתקן משטרתי כמי שזכאי להגיש "עתירת אסיר" כאמור. (ראה גם עתירה (י-ם) 12/91 זוביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כן ראה, ספרו של עו"ד צבי נח, דיני מעצר ושחרור , מהד' 1, עמ' 495 ואילך). עולה מכאן, כי עומדת לעורר בענייננו הזכות להגיש עתירת אסיר לצורך דיון בטענותיו בענין תנאי החזקתו במעצר. הטענות אותן מעלה העורר הן קשות ויורדות לשורש תנאי ההחזקה במעצר בכלא קישון בהתייחסן להיבטים של צפיפות יתר, העדר מרחב מחייה מספיק, העדר מיטה, תנאי תברואה ומזון לקויים, וכיוצא באלה. לא ניתן לברר טענות אלה באורח מלא וכולל במסגרת הליך המעצר. יש לבררן במסגרת עתירת אסיר, תוך עירובן של הרשויות המוסמכות בהליך, במגמה למצוא פתרונות מספקים למצבו של העורר.

14.לאור האמור, מסקנתי היא כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו נשוא ערר זה, לפיה כל עוד לא הוצעה על ידי העורר חלופה נאותה למעצרו אשר תבטיח מפני מסוכנותו כלפי בני משפחתו, אין מקום לשחררו. במקביל לכך, רשאי העורר לפנות בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי המוסמך ולשטוח בפניו את טענותיו הקשות לגבי תנאי מעצרו, המצדיקות, ללא ספק, התייחסות מעמיקה של הערכאה השיפוטית במגמה לברר את מידת ביסוסן של הטענות ואת דרכי פתרונן. בתוך כך, ניתן יהיה לברר את אפשרות העברתו של העורר למתקן מעצר במסגרת שירות בתי הסוהר, כמקובל בדרך כלל לגבי עצורים עד תום ההליכים.

אם יתקיים הליך של עתירת אסיר כאמור, ולאחר שנושא תנאי ההחזקה במעצר ילובנו, ואם לא יימצא פתרון לקשיי העורר, תעמוד לו הזכות לפנות בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט שנתן את החלטת המעצר, כדי שיעמיד במידת הצורך במבחן שיקוליו את נושא תנאי ההחזקה במעצר ביחס לשאר השיקולים הצריכים לסוגיית המעצר.

15.אין צריך לומר כי ההליכים הנוספים בהם מדובר כאן ייחסכו אם וכאשר יציע העורר חלופת מעצר נאותה שיהא בה כדי להבטיח את בני משפחתו מפני מסוכנותו.

16.הערה לסיום: ההליך שלפני עניינו העיקרי בפתרון הקשיים בתנאי החקזתו במעצר של העורר בהנחה כי ינתן ביסוס מלא לאמיתות טענותיו. למותר לומר, כי במציאת פתרון אפשרי לעניינו של העורר, בין בדרך של שיפור תנאי מעצרו במקום בו הוא מוחזק ובין בדרך של העברתו למקום מעצר אחר, אין כדי לספק תשובה לבעיה הכללית של בתי המעצר הנוגעת לכלל העצורים במתקני הכליאה, ובמיוחד אלה המצויים בפיקוח המשטרה. מטבע הדברים, הענין הכללי, ככל שחשיבותו רבה, אינו יכול לבוא על פתרונו הכולל במסגרת הליך פרטני הנוגע לנאשם מסויים כפי שארע בענייננו. פתרון כלל-מערכתי חייב להימצא בדרך של התייחסות ראויה לנושא זה על ידי הרשויות המוסמכות באפיקים המינהליים המתאימים, כדי להתאים את המציאות השוררת בבתי המעצר לדרישות הדין ולצווי המוסר והצדק החברתי בנושא זה. העקרון המחייב לספק לכל אדם צרכי אנוש מינימליים, הן פיזיים והן נפשיים-רוחניים גם כאשר נשללת ממנו חירותו האישית הוא ערך מוכר שאין עליו עוררין. ראוי לראות בהגשמת העקרון הזה הלכה למעשה חובה עליונה שיש לתת לה עדיפות עליונה.

17.בכפוף לאמור לעיל, הערר נדחה.