בג"ץ 7054/07אורה עטיה נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט י' אלון :

1.העותרת, בדרכה חזרה ממקום עבודתה לביתה, נפלה במדרגות שבפתח חצר ביתה ונפגעה בידה הימנית. היא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (מל"ל) להכיר באותה נפילה כתאונת עבודה. המל"ל דחה התביעה, לאחר שמצא כי הנפילה ארעה "לאחר שהסתיימה הדרך מהעבודה למעונך ונמצאת כבר בתחום ביתך הפרטי".

כנגד קביעה זו של המל"ל השיגה העותרת בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. בפסק דין מיום 22.9.04 קיבל בית הדין האזורי (כבוד השופט מ' טווינה) את התביעה, זאת מתוך כך שהמדרגות מהם נפלה העותרת מצויות "מחוץ לתחום המעון המגודר על ידי הגדר והשער. מכאן שהתאונה התרחשה בדרך מהעבודה למעון הפרטי של התובעת, קודם שהתובעת הגיעה למעונה".

המל"ל ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה. בפסק דין מיום 6.6.07 התקבל הערעור. כבוד השופט י' פלוטמן מצא כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנוגד לפסיקה עקבית של בית הדין הארצי לעבודה לעניין פרשנותו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995. על פי אותה הפסיקה, תפורש הוראת סעיף 80(1) לחוק בצמצום ותיוחד אך ורק "לסיכוני דרך אשר על פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד.... מתוך ממצאי הראיות עולה כי המדרגות שבנדון הינן מדרגות פרטיות המשמשות את משפחת המשיבה (העותרת) ואורחיה בלבד, ומהוות חלק מחצר הבית". לאור זאת, ועל פי הפסיקה העקבית של בית הדין הארצי לעניין סעיף 80(1) לחוק, התקבל כאמור הערעור שהגיש המל"ל.

לתוצאת פסק דינו של כבוד השופט פליטמן הצטרפו כל יתר חברי המותב. אחד מהם, כבוד השופט ש' צור, ציין בחוות דעתו כי דעתו שלו לעניין הפרשנות של סעיף 80(1) לחוק שונה מפסיקת הרוב (העקבית) של בית הדין, אולם בהיותה דעת יחיד מבטל הוא דעתו בפני הפסיקה הקיימת ומצטרף לתוצאת פסק דינם של כל חבריו למותב. כבוד השופטת ו' וירט לבנה הצטרפה לתוצאת פסק הדין, אולם הוסיפה כי היא "מצטרפת להערותיו של השופט ש' צור".

2.בעתירה זו שבפנינו מבקשת העותרת כי נתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי ונבטלו. ושתיים הם טענותיה: האחת, כי הפרשנות הראויה להוראת סעיף 80(1) לחוק הינה זו המרחיבה את הגדרת "נפגע העבודה", וזאת ברוח הפרשנות שהציע כבוד השופט ש' צור בחוות דעתו. השניה, משהביעו שניים משופטי המותב את עמדתם בדבר פרשנות הוראת סעיף 80(1) בדרך המרחיבה, לא היה מקום כי יצטרפו בסופו של הליך לדעה האחרת, גם אם זו מבטאת את הפסיקה העקבית ואת דעת הרוב של בית הדין הארצי.

3.לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב על נספחיהן, מצאנו כי דין העתירה להדחות. הפרשנות המשפטית הראויה לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מסורה על פי דין לערכאות המוסמכות לדון בתובענות על פי חוק זה, דהיינו בתי הדין לעבודה. בית המשפט לצדק איננו ערכאת ערעור נוספת על בית הדין הארצי לעבודה. ביקורתו השיפוטית של בית משפט זה על פסקי בית הדין הארצי לעבודה לא תופעל "...אלא במקרים בהם טעה בית הדין טעות משפטית מהותית וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק" (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693).

ברי כי פסק דינו של בית הדין הארצי נשוא עתירה זו אינו לוקה חלילה ב"טעות משפטית מהותית". העותרת גם אינה טוענת כך. טענתה היא, כי הגיעה העת שבית הדין הארצי ישנה את ההלכה שנפסקה על ידו משכבר. לא מצאנו גם "טעמים מיוחדים של צדק" מצדיקים בעניין זה התערבות בפסק הדין (ר' בג"ץ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מח(4) 837, 851).

הנימוק השני שבעתירה, גם הוא אינו מצדיק התערבותנו. מצב דברים בו חבר במותב שיפוטי כופף דעתו בפני דעת הרוב,וההלכה הפסוקה, אין בו כדי לערער או לפגום בתוקף פסיקתו האופרטיבית. וכך נאמרו דברים על ידי השופט מ' זילברג לעניין פסיקותיו של בית המשפט העליון:

"לא רצה המחוקק הישראלי כי בית המשפט העליון יהא פטור לגמרי מעול מלכות תקדים וכל אחד משופטיו – כתוצאה מכך – יעשה שבת לעצמו בכל אותן אלפי הלכות שנקבעו אחרי עמל וטורח על ידי פוסקים ראשונים.

חלילה לנו מנהוג כך. שאם נלך בדרך זו הרי במרוצת הזמן ייהפך מוסד שיפוטי זה מ'בית משפט' ל'בית שופטים', אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו, בכל אחת ואחת מן השאלות לאין ספור שניקרו על דרכו במהלך שיפוטו.

מטרתה החשובה – אולי העיקרית – של פסיקת בית המשפט העליון, היא לקבוע אורחות חיים ... אותה מידת יציבות מינימלית העומדת בפני רוח מצויה" (ד"נ 23/60 בלק נ' המוציאים לפועל של ר' ליטוינסקי, פ"ד טו(1) 71).

ודברים אלו שנאמרו לעניין מעלת עיקרון היציבות בפסיקת בית המשפט העליון – כוחם יפה וטוב גם לעניין מעלת יציבות פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה.

4.לאור זאת – ומשלא מצאנו עילה שתצדיק התערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה – החלטנו לדחות את העתירה.