בג"ץ 7069/12פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

העתירה נמחקה לבקשת העותרים ביום 2.10.2012, ללא הכרעה שיפוטית לגופם של דברים, ובקשתם של העותרים לחיוב המשיבים בהוצאות הובאה לעיוני.

1.

העותרת 1, אזרחית רומניה, נישאה בשנת 2002 בנישואים אזרחיים לאזרח ישראלי, ונולדו להם שני ילדים (העותרים 2 ו-3). בשנת 2006, לאחר שיחסי בני הזוג עלו על שרטון, שבה העותרת 1 לרומניה עם ילדיהם ושם הגישה תביעת גירושין ועתרה למשמורת על הילדים, ותביעה זו התקבלה (לאחר שהתנגדות בן זוגה לשעבר לקיום ההליכים ברומניה נדחתה). ביום 14.9.2012 הגיעו העותרים כתיירים לישראל וביום 24.9.2012, עת ביקשו לשוב לרומניה, עוכבו העותרים 2-3 בשדה התעופה. העותרים טענו בעתירתם כי נאמר להם בהקשר זה כי היות והמשיבים 2-3 הינם אזרחי ישראל נדרש אישורו של האב ליציאתם מן הארץ.

2.

משכך הגישו העותרים ביום 27.9.2012 "עתירה בהולה" בה ביקשו לאפשר למשיבים 2-3 לצאת את גבולות הארץ, וכן הגישו "בקשה בהולה ביותר לקיום דיון". דיון בעתירה נקבע ליום 2.10.2012 אך בבוקרו של יום זה הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה תוך חיוב המשיבים בהוצאות, וכאמור לבקשתם העתירה אכן נמחקה ושאלת החיוב בהוצאות הובאה לעיוני.

בבקשה צויין כי ביום 28.9.2012 הודיעה פרקליטות המדינה לבא-כוח העותרים כי לפנים משורת הדין משרד הפנים יאפשר למשיבים 2-3 לצאת מן הארץ באמצעות דרכוניהם הרומניים וכי ביום 30.9.2012 אכן נסעו העותרים לרומניה. העותרים טענו כי המשיבים הפרו את הדין הבינלאומי וכי הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים לחזור מהם מהחלטתם שלא לאפשר את יציאת המשיבים 2-3 מן הארץ. עוד הוסיפו העותרים כי אמנם לא מיצו הליכים אך בשל המצוקה בה היו ובשל החגים שחלו באותם ימים היתה הצדקה להגשת העתירה. על כן, עתרו הם לפסיקת הוצאותיהם הריאליות בסך כולל של 30,700 ש"ח (שכר-טרחת עורך-דין, אישור נוטריוני של תרגום פסק הדין שניתן ברומניה ועלות שלושה כרטיסי טיסה).

3.

המשיבים מתנגדים לבקשה לפסיקת הוצאות. לטענתם על פי הוראת סעיף 2א לחוק הדרכונים, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הדרכונים ) בצדק נדרשו המשיבים 2-3, שהינם אזרחיים ישראליים, להציג דרכונים ישראליים תקפים, אך בפועל דרכוניהם לא היו בתוקף (תוקפם פג ביום 26.12.2009). כן מדגישים המשיבים כי מכיוון שהעותרת 1 לא נקטה בהליכים מתאימים מכוח חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסק חוץ ) לפסקי הדין שניתנו ברומניה אין תוקף בישראל, ומשכך הנפקת דרכונים ישראליים תקפים לקטינים טעונה היתה הסכמת שני הוריהם, אך העותרת 1 לא פעלה בעניין זה במהלך שהותה בישראל. עוד טוענים המשיבים כי העותרים לא מיצו הליכים וכלל לא פנו לגורמים המוסמכים ברשות האוכלוסין וההגירה טרם הגשת העתירה, ועוד הם מדגישים כי הוחלט להתיר את יציאת העותרים 2-3 מן הארץ לפנים משורת הדין בהתחשב בנסיבותיהם הפרטניות והאישיות. לבסוף טוענים המשיבים כי וודאי שאין לפסוק לטובת העותרים הוצאות בשיעור שהתבקש על ידם ואין מקום לחייב אותם לשאת בעלות כרטיסי הטיסה.

4.

בתשובה לטענות אלו הוסיפו העותרים כי על פי הוראת חוק הדרכונים אליה הפנו המשיבים היה עליהם להציג דרכון ישראלי גם בכניסתם לארץ אך כניסתם התאפשרה ובביקורת הגבולות לא הסבו את תשומת לב העותרת 1 לבעיה בעניין. כן טוענים העותרים כי כאשר סורבה יציאתם לא נאמר להם דבר לעניין תוקף הדרכונים, וכל שנאמר הוא כי נדרשת הסכמת האב ליציאתם, והם מוסיפים כי יש לדחות את טענת אי מיצוי ההליכים שכן ניסו לשכנע את פקידי ביקורת הגבולות והציגו בפניהם את פסק הדין בבית המשפט ברומניה, אך לא היה בכך כדי להועיל, וכיוון שמדובר היה בחצות הליל לפני ערב יום הכיפורים ונוכח חג הסוכות לא היה סיפק בידיהם לפנות לגורמים נוספים. כן מדגישים העותרים כי לא היה על העותרת 1 להגיש בקשה לאכיפת פסק חוץ לגבי פסק הדין שניתן ברומניה כיוון שמדובר בפסק דין הקובע סטאטוס, והם מוסיפים כי העתירה היא שהניעה את מציאת הפתרון לבעיה שנוצרה וכי אלמלא הוגשה והיה נקבע מועד דיון קרוב לא היו הדברים באים אל פתרונם בפרק זמן כה קצר.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת בקשה לחיוב המדינה בהוצאות של עותר שחזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה ללא שיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד במובן זה שהיא זו אשר הניעה את המשיבים להעניק לעותר את הסעד שביקש במסגרתה (ראו בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993)). לצד אמות המידה האמורות, ניתן להצביע על חזקה הניתנת לסתירה, לפיה

כאשר העותר קיבל את הסעד לו עתר - במלואו או בעיקרו - והעתירה לא לקתה באי מיצוי הליכים או בשיהוי, כי אז קמה הנחה לטובת העותר כי העתירה שהגיש היתה מוצדקת. משמעות הדבר היא כי הנטל עובר למשיבים להוכיח כי לא התקיימה הצדקה לעתירה או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד (ראו בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010)). עוד הודגש בפסיקה כי מבחן הקשר הסיבתי אינו מבחן בלעדי החורץ לבדו גורלה של בקשה להשתת הוצאות, ויש לבחון בהקשר זה גם האם העתירה היתה נחוצה ומוצדקת בראיה סבירה ואובייקטיבית נכון למועד הגשתה. כך, לעיתים, אי קבלת מענה ענייני על אף פניות חוזרות ונשנות לרשות הרלוונטית, יצדיק כשלעצמו את הגשת העתירה ואת חיוב המשיבים בהוצאות (ראו בג"ץ 10239/03 זלצר נ' שר הפנים (30.5.2004)).

6.

במקרה דנן מעלים הצדדים טענות שונות ביחס לשאלה האם עיכובם של העותרים 2-3 בשדה התעופה נעשה כדין אם לאו - המשיבים טוענים כי עיכובם התחייב מהוראות חוק הדרכונים וכי אין לעותרת 1 אשר לא פעלה במועד להארכת תוקף דרכוניהם הישראליים של המשיבים 2-3 להלין אלא על עצמה; ומנגד טוענים העותרים כי משאיפשרו המשיבים את כניסתם של העותרים 2-3 לארץ לא היה באפשרותם להיתלות בהוראות חוק הדרכונים רק לעניין יציאתם מן הארץ, וזאת בפרט נוכח העובדה שאיש לא הסב את תשומת ליבה של העותרת 1 לכך שהדרכונים אינם בתוקף. כן העלו הצדדים טענות לעניין מעמדו בישראל של פסק הדין שניתן בבית המשפט ברומניה. איני סבורה כי עליי להכריע במחלוקות אלו, שהן למעשה המחלוקות לגופה של העתירה ואשר המקום הנכון לבירורן אינו בגדר בקשה לפסיקת הוצאות, שכן לבסוף ניתן לעותרים מבוקשם והמשיבים איפשרו לעותרים 2-3 לצאת את גבולות ישראל. העובדה שלטענת המשיבים הם נעתרו למבוקש לפנים משורת הדין אין בה כדי לשנות מן העובדה שהמשיבים נענו לבקשת העותרים, ובנסיבות המתוארות ניתן לומר כי הגשת העתירה אכן הובילה בפועל להיעתרותם זו (השוו בג"ץ 2786/09 סאלם נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית

(28.3.2011)).

ואולם סבורני כי לוז העניין מצוי בשאלת מיצוי ההליכים. למעשה אין חולק כי פרט לניסיונה של העותרת 1 לשכנע את אנשי ביקורת הגבולות בשדה התעופה לא נערכה כל פניה נוספת על ידה או על ידי בא-כוחה לגורמים הרלבנטיים טרם להגשת העתירה. על כן, הנחת העותרים כי נוכח חגי תשרי אשר חלו בימים הסמוכים למועד בו ביקשו לצאת את הארץ לא היה ניתן להם מענה זריז, או כי לו לא היתה מוגשת העתירה "סיכוייהם היו שואפים לאפס", הינן בגדר ספקולציות גרידא, ומשלא נערכה כל פניה מתאימה לא ניתן לשלול את טענת המשיבים כי לו היתה נערכת פניה כאמור היה ניתן פתרון אשר היה מייתר את הגשת העתירה. יוזכר בהקשר זה כי נטל השכנוע לעניין מיצוי הליכים טרם הגשת העתירה והגשתה במועד שאינו מוקדם, הינו על העותר (ראו בג"ץ 9513/11 גשאש נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית , פסקה 5 (14.5.2012). לדרישת מיצוי ההליכים ולטעמיה ראו בג"ץ 7505/10 ראש מועצת הכפר חרבתא בני-חארת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית , פסקאות 5-7 (25.7.2011) (להלן: ראש מועצת הכפר חרבתא ) והאסמכתאות המובאות שם).

ניתן להבין לליבם של העותרים אשר סירובם של המשיבים לאפשר את יציאת העותרים 2-3 מן הארץ הפתיע אותם וכי ביקשו לקבל מענה בהול ומיידי לעניין. ואולם, הגם ש"אין לשלול קיומם של מקרים בהם עניינו של הפרט אל מול הרשות המוסמכת הינו רגיש ודחוף לפי מהותו, כך שעל הרשות המינהלית להשיב ללא דיחוי לפנייתו של הפרט, ואם לא עשתה כן - יהא זה מוצדק לפנות באופן מיידי לערכאות השיפוטיות" (עניין ראש מועצת הכפר חרבתא , פסקה 6), הרי שנראה כי לכל הפחות ניתן היה לצפות כי בא-כוחם של העותרים יערוך פניה אחת לגורמים המוסמכים ברשות האוכלוסין וההגירה - פניה אשר אם לא היתה נענית באופן מיידי, היה מקום להגשת עתירה בעניין. משבחרו העותרים משיקוליהם שלהם להפנות טענותיהם כלפי המשיבים לראשונה במסגרת עתירה - ומתשובתם לתגובת המשיבים עולה כי הדבר נעשה על מנת שיווצר מומנטום של לחץ והסוגיה תועלה באופן מיידי בדרגים הבכירים - איני סבורה כי ניתן לומר כי העותרים עמדו בדרישה ל"מיצוי הליכים". בשולי הדברים יצויין כי אם סבורים העותרים כי התנהלותם של אנשי ביקורת הגבולות, אשר מנעו מן המשיבים 2-3 לצאת מן הארץ, מקימה להם עילת תביעה בגין הנזקים אשר נגרמו להם לטענתם בגין סירוב זה (כגון עלות כרטיסי הטיסה), פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בהליך משפטי מתאים (וזאת מבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים).

אשר על כן, הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית.