בג"ץ 7099/01 לומיר אחזקות בע"מ נ. מואב ניסים ורות

1.המבקשת מס' 1 היא חברה העוסקת בבניה ברחבי הארץ. המבקש מס' 2 הוא מנהלה וערב אישית כלפי המשיבים לכל התחייבויותיה של החברה. המשיבים רכשו חנויות בבניין משרדים ומסחר שהקימה המבקשת בהרצליה פיתוח. בין בעלי הדין נתגלע סכסוך - שנבע בעיקרו מאיחור במסירת החנויות למשיבים - שהועבר להכרעת בורר, דן יחיד. בפסק הבוררות קבע הבורר כי האחריות לאיחור במסירה נחלקת בין בעלי הדין בחלקים שווים וחייב את המבקשים בפיצויים בסך של כ- 1,700,000 ש"ח. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בקשה לאשר את פסק הבוררות, המבקשים הגישו בקשה לבטלו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב), בפסק דינו מיום 25.6.01, אישר את פסק הבוררות ודחה את בקשת המבקשים לבטלו. המבקשים בקשו להרשות להם לערער.

2.בבקשתם שוטחים המבקשים שורה של טענות. לדעתם חרג הבורר מסמכותו כאשר קבע מה היה המועד למסירת החנויות, בניגוד למוסכם בין בעלי הדין שקבעו את "מועד המסירה" בהסכם, וכאשר קבע את שיטת השערוך בניגוד לעקרון השערוך שנקבע בהסכם. עוד טוענים הם כי הבורר פסק שלא לפי הדין ואף שלא לפי המוסכם, כאשר קבע כי יש קשר בין מתן תעודת גמר לבניה לבין מועד המסירה. לדעתם גם נפגעה זכותם להבאת ראיות בכך שנדחתה בקשתם לחייב את השמאי שנתן חוות דעת להציג את המסמכים שעליהם סמך בחוות דעתו.

3.הטענות בדבר חריגת הבורר מסמכותו דינן להידחות. נאמר בפירוש בהסכם הבוררות כי "מאחר ולצדדים טענות כספיות ואחרות זה כנגד זה מוסכם על הצדדים שבהעדר הסדר ביניהם תוך 45 יום מהיום יועברו מלוא טענותיהם ותביעותיהם וללא כל יוצא מהכלל להכרעתו של בורר דן יחיד" [ההדגשות שלי - י' ט']. מכך יש ללמוד כי הבורר הוסמך לפסוק בכל הטענות והתביעות, לרבות במחלוקת בענין מועד המסירה, ובדבר חלוקת האחריות לאיחור במסירה. אשר לשיטת השערוך שקבע, הרי גם כאן לא חרג מסמכותו. שיטת השערוך אף היא היתה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין, ובכך באה בגדר "מלוא טענותיהם ותביעותיהם" של בעלי הדין.

גם הטענה לפיה הבורר פסק שלא לפי הדין בכך שקבע כי יש קשר בין תעודת גמר לבין מועד המסירה דינה להידחות. אכן, הוסכם כי הבורר יפסוק לפי הדין המהותי, אולם לא הוכח כי הבורר התעלם "ביודעין ובמכוון" מהוראות הדין. כפי שציין הבורר בפסק הבוררות פעל כך: "לאחר שעיינתי בכתבי הטענות - - - בתצהירים של העדים שהעידו, בדברי בעלי הדין בחקירה הנגדית, בחוות הדעת של השמאים ועדויותיהם ובסיכומי באי כוח הצדדים ולאחר שיישמתי את הוראות הדין הרלבנטיות מצאתי , כי דין תביעות התובעים להתקבל בעיקרן - - -" [ההדגשות שלי - י' ט']. לפי סעיף 24(7) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן -"חוק הבוררות"), רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות אם "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". כלל הוא כי "טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אשר לגביו הותנה בהסכם הבוררות שיפסוק בהתאם לדין, אין בהן כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק" (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ , פ"ד מה(5) 511, 516; רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ , פ"ד מח(4) 826, 832). זאת ועוד, אפילו טעה הבורר בדין "לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר. משמעות עילת הביטול שבס' 24(7) אינה אלא זאת, שאם הבורר חויב לפסוק לפי הדין - עליו לעשות כן. התעלם מהדין ביודעין ובמכוון - יבוטל פסקו" (ראו ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל

(תשנ"א) בעמ'456).

גם הטענה כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם - סעיף 24(4) לחוק הבוררות - דינה להדחות. מפסק הבוררות המפורט והמנומק עולה כי הבורר בחן היטב את חומר הראיות שהיה לפניו, דן בכל הטענות וכי ניתנה לבעלי הדין הזדמנות לחקור את העדים ואת המומחים. כך קבע גם בית המשפט המחוזי. אכן, בקשתם של המבקשים לחייב את השמאי להציג מסמכים שעליהם סמך בחוות דעתו לא נענתה, אולם משאפשר להם הבורר לחקור את השמאי בהרחבה על חוות דעתו, שוב אין לומר שקופחה זכותם.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.