בג"ץ 7127/00 לשכת התאום של הארגונים הכלכליים בחיפה והצפון נ. שר הפנים, חי

לפנינו שתי עתירות: האחת, נגד שר הפנים, שר האוצר, עיריית חיפה ועיריית תל-אביב-יפו והשניה, נגד שני השרים הנ"ל ונגד עיריית חיפה.

עניינן של העתירות הוא ביטול האישור החריג שניתן על ידי השרים לעיריות, לפיו אושר להן להטיל ארנונה בשיעור חריג.

עיון בעתירות מלמד, כי מלכתחילה סירבה ועדת הכספים של הכנסת לאשר העלאת שיעור הארנונה מעל ל4.8%- בשני דיונים בהם הופיעו בפניה השרים שצידדו בהעלאה. עוד עולה, כי העיריות בנו את תקציבן על בסיס שיעור ארנונה גבוה מזה שאישרה ועדת הכספים - 6% - וקיבלו עידוד מיו"ר מרכז השלטון המקומי להגיש בקשה לאישור שיעור חריג על מנת שיוכר השיעור הגבוה וכך אכן עשו.

מהלכים אלה אכן יוצרים רושם כאילו הבקשה לאישור חריג באה על מנת לעקוף את החלטות ועדת הכספים ואין דעתנו נוחה מהתפתחות הדברים האמורה. יחד עם זאת, הקנה החוק סמכות לשרים לתת אישורים חריגים. השרים השתמשו בסמכות זו, אלא שלטענת העותרים השתמשו הם בה באופן בלתי ראוי ולא בהתאם לקריטריונים וניתנו אישורי חריגים למספר גדול ביותר של רשויות מקומיות.

מתצהירי התשובה שהוגשו מטעם המשיבים 1-2 ומהחומר שצורף לתשובתם עולה, כי השרים קיבלו בקשות לאישור שיעור חריג מכל אחת מן העיריות המשיבות. החומר שהוגש בצירוף לבקשות, נבדק באופן פרטני, כפי שנעשה גם לגבי עיריות אחרות. השרים הפעילו את שיקול דעתם לעניין מתן האישורים בהתאם לקריטריונים בבחינת קווים מנחים לצורך הפעלת שיקול דעת לאישור בקשות חריגות (מש1/). כל בקשה נבחנה לגופה. עוד עולה מאותן תשובות, כי חלק מן הבקשות אושרו במלואן, אחרות אושרו באופן חלקי ואחרות נדחו. זאת ועוד, מספר החריגים שאושרו באותה שנה קטן ממספר החריגים שאושרו שנה קודם לכן. בטרם קבלת האישור, הציגו עירית חיפה ועירית תל-אביב-יפו - שהן נטולות מענק איזון - תכנית הבראה ונתונים אחרים שהניחו את דעת השרים שיש לאשר שיעור חריג לאותן עיריות. לא ניתן לקבוע כי השרים פעלו באופן שרירותי או באופן אוטומטי, כנטען על ידי העותרים, או כי שיקול דעתם לוקה בחוסר סבירות או בפגם אחר מסוג הפגמים המצדיקים התערבותנו.

בשולי הדברים נעיר, כי הקריטריונים שהוצגו לנו מטעם המשיבים (מש1/) אינם מפורטים דים. ראוי שהרשות תיתן דעתה לקביעת קריטריונים ברורים יותר לשם אישור בקשות להעלאה חריגה ושהעלאה חריגה לא תאושר למספר רב של רשויות מקומיות, לבל יהפוך החריג לכלל.

על אף אי הנחת מכמה מהמהלכים שננקטו במקרים שלפנינו, הרי שעל פי החומר שנפרש בפנינו אין אנו מוצאים אפשרות להיענות לעתירות. לפיכך, אנו מבטלים את הצווים על תנאי שהוצאו ודוחים את העתירות ללא צו להוצאות.