בג"ץ 7141/05 עקיבא ויתקין נ. מפכ"ל המשטרה

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו עתירה שתכליתה לחייב את המשיבים ליתן טעם מדוע לא יעשו שימוש בסמכותם על פי פקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א-1971, להורות על השעייתם לאלתר של המשיבים 3, 4 ו-5 (להלן – "השוטרים") וכל איש משטרה אחר שהיה מעורב באופן ישיר או עקיף במעשי אלימות כנגד העותר או כנגד מי שהפגין עמו כנגד תכנית ההתנתקות ביום 29.6.05 ברמת גן.

2.עניינה של העתירה באירוע שארע ביום 29.6.05, אשר במהלכו נדרשו כוחות משטרה לפעול כנגד חסימת ציר תנועה מרכזי ברמת גן שבוצע בידי קבוצת מפגינים ממתנגדי תכנית ההתנתקות.

העותר השתתף באותה הפגנה, והתלונן למחלקה לחקירות שוטרים בטענה כי השוטרים המשיבים ושוטרים נוספים הפעילו כלפיו אלימות שלא כדין. לאור זאת, דרש בעתירתו כי שוטרים אלה יושעו לאלתר מתפקידיהם במשטרה.

3.מתשובת המדינה עולה כי בעת העימות בין המפגינים לבין כוחות המשטרה, שעליהם נמנו גם השוטרים המשיבים, התיישבו המפגינים על כביש וחלקם אף נשכבו עליו, ולא נענו לקריאות המשטרה לפנות המקום. לאור זאת נדרשו השוטרים להפעיל כח סביר כדי לפנות את המפגינים על מנת לפתוח את ציר התנועה המרכזי למעבר כלי רכב.

4.בעת האירוע, נכחו במקום צלמים שתיעדו את המתרחש, וקיימת קלטת המתארת את מהלך ההתרחשויות. בעקבות חקירות מח"ש שהתבססו, בין היתר, על התיעוד המצולם של האירוע, ארעו הדברים הבאים: חוקרי מח"ש זימנו את המשיבים 3 עד 5 ושוטרים אחרים לחקירה ביחידה. על יסוד הסרט המצולם לא נמצאה עילה לחקור את המשיב 5 תחת אזהרה, שכן נמצא כי פעילותו באירוע היתה בגדר הפעלת כח סביר בנסיבות הענין.

משיבים 3 ו-4 נחקרו במח"ש, תחת אזהרה. משיב 3 לא הכחיש כי אחז באפו של העותר וניסה להטות את ראשו לאחור במהלך ההפגנה, אך טען כי עשה כן מאחר שהעותר התנגד לכבילתו, וכדי לסייע לשוטרים שניסו לכובלו. משיב 4 נחקר תחת אזהרה והכחיש את טענות העותר כלפיו.

5.מהודעתו המשלימה של העותר התברר כי ב-4.8.05 הוגש כתב אישום כנגד משיבים 3 ו-4 בגין הפרשה נשוא העתירה. על פי כתב האישום, המדינה מייחסת למשיב 3 החדרת אצבעות אל נחיריו של העותר ומשיכת ראשו לאחור, כאשר במהלך ההפגנה השכיבו השוטרים את העותר על הקרקע והמשיב 5 רכן על גופו במטרה לכובלו. אשר למשיב 4, מיוחס לו בכתב האישום כי כאשר העותר נלקח למשטרה ונעצר עקב התנהגותו בהפגנה, הוא הובא לאחד החדרים, שם הושם באזיקים, ושוטרים שזהותם אינה ידועה היכו אותו, והושיבוהו על שולחן. בהיותו ישוב על השולחן, ניגש אליו משיב 4, וכלשון כתב האישום, "חבט בו בפניו ובבטנו", תוך שהוא אומר למתלונן "אנחנו עוד נכניע אתכם". המתלונן ענה למשיב 4 כי הוא "יגיע למח"ש", ובתגובה לכך סטר משיב 4 על פניו של העותר, הלם באגרופיו על בטנו, ונגח בראשו. לאחר מכן, הקים משיב 4 את המתלונן, הוביל אותו אל עבר דלת החדר, ותוך כדי כך כיפתו של העותר נפלה לקרקע. הוא ביקש ממשיב 4 את כיפתו, וזה בתגובה סטר על פניו. כאשר ניסה המתלונן לפנות לשוטרים אחרים שהיו בחדר על מנת לזהותם, הטיח משיב 4 את ראשו של המתלונן בקיר, ודחף אותו אל מחוץ לחדר.

6.המשיבים 3 ו-4 מסרו את תגובותיהם לעתירה, אך ביקשו שלא להתייצב לטעון בעתירה, ונענו.

7.בין לבין, החליט מפכ"ל המשטרה על השעייתו של משיב 3 עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 16.8.05 נערך למשיב 4 ראיון שימוע בהקשר לאפשרות השעייתו. בסופו של יום הוחלט כי אין מקום לנקוט בעניינו באמצעים מינהליים נוכח תיפקודו הטוב במשטרה במהלך השנים, והוא המשיך במילוי תפקידו הרגיל, דרך שגרה. העתירה מבקשת את השעייתו מתפקידו עד להכרעה במשפטו.

8.קיימנו דיון בעתירה, ושמענו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים. במהלך הדיון במעמד הצדדים התמקד טיעון העותר בעניינו של משיב 4, וזאת לאחר שהסעד המבוקש לגבי משיב 3 נתייתר, לאחר שהוברר כי הוא הושעה מתפקידו. לאור החומר שהוגש בעניינו של משיב 5, נראה כי העותר לא עמד עוד על עתירתו בהקשר אליו.

9.באת כח המדינה הסבירה את עמדת הרשות המוסמכת שלא להטיל על משיב 4 אמצעי ביניים מינהליים עד להכרעה בדינו בכך שכתב האישום שהוגש מתבסס על גרסת העותר בלבד, שאין לה חיזוק בראיות אחרות, ואילו המשיב 4 כופר בהאשמות נגדו, ועל בית המשפט יהיה להכריע בעימות בין הגרסאות. לפיכך, לטענתה, אין הסתברות ברורה כי המשיב 4 יורשע בדינו, ולכן השעייתו מתפקידו עד לתום ההליכים נגדו עלולה לפגוע בו באורח בלתי ראוי נוכח האפשרות כי הוא יזוכה בדין.

10.העבירות המיוחסות למשיב 4 בכתב האישום שהוגש נגדו מצדיקות ביקורת ובחינה שיפוטית על החלטת הרשות המוסמכת שלא להשעותו מתפקידו במהלך הליכי המשפט, ולאפשר לו להמשיך בתפקידו דרך שגרה.

11.אמצעי ביניים הננקטים כנגד פרט הנמנה על גורמי אכיפת החוק בגין מעשי הפרת חוק המיוחסים לו במילוי תפקידו, אינם צעדים ענישתיים. הם נועדו להשיג שתי תכליות עיקריות: האחת – למנוע הפרות חוק נוספות מצד בעל תפקיד אגב שימוש בסמכותו; השניה – להגן על דמותה ותדמיתה של מערכת אכיפת החוק ועל אימון הציבור בה. בבחירת אמצעי הביניים, בטרם העמדה לדין, ואף במהלך ההליכים המשפטיים נגד בעל התפקיד, יש לשקוד על מידתיות האמצעי הננקט, ולאזן במידת האפשר בין הצורך להשיג את התכליות העומדות ביסוד אמצעי הביניים מחד, ולהימנע מפגיעה מעבר לנדרש בבעל התפקיד שאשמתו טרם הוכחה, מנגד.

12.האיסור המוחלט על שימוש בכח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר ובטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה. סטייה ממושכלות יסוד אלה, או אף קיומו של חשש לסטייה כזו, מחייב בחינה מעמיקה של ההשלכות המתחייבות מכך הן לגבי הפרט הנחשד או המואשם, הן לגבי המשטרה כזרוע מרכזית של השלטון, וכל אלה בהתייחסם לנורמות ואורחות פעולה הצריכים לאפיין את גופי השלטון בישראל.

13.אשר לעניינו של הפרט, בהטלת אמצעי ביניים קודם הרשעה יש להתחשב באופי החשדות או ההאשמות; כן יש לתת את הדעת לעובדה כי האישומים העומדים כנגדו טרם התבררו, וטרם הוכרע האם סטה מנורמה מחייבת, ואם כן, מה היקפה של הסטייה ומה חומרתה. בהקשר זה ישנה משמעות גם לתיפקודו הכללי של השוטר קודם לאירועים נשוא ההליך המתקיים, ולנסיבות אישיות ואחרות העשויות להיות רלבנטיות לענין. יש להעריך, בין היתר, גם את מידת ההסתברות כי יתברר בסופו של יום "שלא כצעקתה", וכי לא יימצא יסוד ראייתי לקביעת אשמתו של השוטר. אין צריך לומר, כי צעדי ביניים הננקטים כנגד שוטר אשר יזוכה בדינו בסופו של יום מסבים לו פגיעה הקשה לתיקון, וגם אם, לעיתים, פגיעה כזו במהלך ההליכים המשפטיים הינה בלתי נמנעת, יש להעריך את מידתיותה, ככל הניתן לפני מעשה. מקום שניתן להשיג באורח מאוזן את תכלית אמצעי הביניים בלא נטילת סיכון לפגיעה בלתי מידתית בנאשם בטרם הוכרע דינו, ראוי לעשות כן.

מנגד, העובדה כי המדינה, היא עצמה, מגישה כתב אישום כנגד שוטר בגין מעשי אלימות שכוונו כנגד עצור בעת היותו בחדר חקירות כשהוא אזוק, ומקום שעל פני הדברים, לא נשקפת מפניו סכנה המצדיקה פעולת התגוננות כלשהי, מעידה, על פניה, כי היא סבורה שקיימות ראיות לכאורה להרשעתו, שאם לא כן, לא היה מוגש על ידה כתב אישום.

14.בצד דברים אלה, נדרשת התייחסות להשפעה הנודעת לאישומו של שוטר במעשי אלימות כלפי עצור על תדמיתה הכללית של המשטרה, ועל מידת אימונו של הציבור בנקיון כפיה וטוהר פעולתה, המהווים גורם חיוני לתיפקודה התקין. השימוש באלימות בידי גורמי אכיפת החוק אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה הבסיסית הראשונית כי גורמים אלה, בראש וראשונה, יכבדו הם עצמם, את החוק במסגרת מילוי תפקידם. החובה להגן על דמותה ותדמיתה של משטרת ישראל כרשות אוכפת חוק, השומרת, היא עצמה, על כללי התנהגות במסגרת מילוי תפקידה, מצדיקה, בנסיבות מתאימות, כי יינקטו אמצעי ביניים מידתיים כנגד שוטר שהוגש נגדו כתב אישום בגין מעשי אלימות קשים, עד להכרעה בדינו. אמצעים אלה נועדו להבטיח כי לא יישנו הפרות חוק על ידי שוטר הנאשם בביצוע עבירות במסגרת מילוי תפקידו וזאת עד להכרעה במשפטו, והם אמורים גם להגן על דמותה של המשטרה ועל אימון הציבור בטוהר פעולתה. כבר נפסק בעבר כי רמתה ודמותה של משטרת ישראל בעיני הציבור הם גורמים בעלי חשיבות מן המעלה הראשונה, וכי אימון הציבור הוא נכס חיוני לתיפקודה התקין של הרשות השלטונית בישראל. יש להגן על אימון זה תוך עמידה על כך ששוטרי ישראל ימלאו את תפקידם למען הציבור ביושר, ניקיון כפיים, ושמירה על גידרי החוק; אימון זה עומד בבסיס תיפקודן של רשויות אכיפת החוק, ובלעדיו לא יוכלו למלא את משימותיהן (בג"ץ 671/04 אורן גרין נ' משטרת ישראל , תק על 2005 (1) 1844; בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה , פד"י מח(2) 748, 774-5). (בג"ץ 961/92 בן יאיר נ' מפכ"ל משטרת ישראל , פד"י מו(3) 516; בג"ץ 337/76 חייק נ' המפקח הכללי של המשטרה , פד"י לא(1) 421; בג"ץ 204/81 בן נעים נ' מפכ"ל המשטרה , פד"י לה(4) 469). השמירה על אימון הציבור מצדיקה כי מקום שקיים חשש כבד כי שוטר במשטרת ישראל סטה סטייה מהותית מנורמות התנהגות מחייבות, יינקטו בעניינו, בנסיבות מתאימות, צעדי ביניים מידתיים עד להכרעה בדינו, כאשר טיב האמצעים ואופיים הם פרי שיקלול בין עניינו של הפרט, שאשמתו טרם הוכחה, לאינטרס הכלל, והכל בהתאם לנתונים המיוחדים של המקרה.

15.במקרה שלפנינו, כתב האישום מייחס למשיב 4 עבירות של שימוש בכח ומעשי אלימות כנגד העותר אגב חקירתו, בהיותו עצור ואזוק בתחנת המשטרה. על פי האישום, השימוש בכח המיוחס למשיב 4 כלפי העותר לא נועד כאמצעי הגנה לקדם פני סכנה מפניו, שלא היתה קיימת בנסיבות העניין. העבירות המיוחסות למשיב 4 הן רציניות, והן יורדות, במהותן, לשורש חובתם של אנשי משטרה לשמור על גדרי סמכותם ולא לחרוג מהם. שימוש בכח והפעלת אלימות על ידי שוטר במהלך מילוי תפקידו תוך סטייה מן הנדרש לקיום הסדר ובטחון הציבור פוגע בדמותה של המשטרה ובתדמיתה בעיני הציבור. מנגד, יש לזכור כי העבירות המיוחסות למשיב 4 טרם הוכחו, וכי אם יזוכה, אמצעי ביניים מינהליים שיינקטו עלולים להסב לו פגיעה שיקשה להיטיב את נזקיה. על רקע זה, במאזן ושיקלול מכלול הגורמים הצריכים לענין, סברנו, מחד, כי אין מקום להותיר את המשיב 4 בתפקידו המשטרתי הרגיל החשוף למגע עם הציבור במהלך ניהול משפטו הפלילי, נוכח המעשים המיוחסים לו בכתב האישום התלוי נגדו. כן סברנו כי תיתכן בנסיבות העניין חלופת ביניים מידתית שאינה מחייבת נקיטת צעד קיצוני של השעייה מלאה, אשר תשיג, מחד, את תכלית הרחקת השוטר מתפקיד הכרוך במגע עם הציבור, ומנגד, לא תנתקו לחלוטין משירות במשטרה בטרם התבררה אשמתו. לאור זאת, הצענו כי במהלך ההליכים המשפטיים ועד לסיומם, יועבר המשיב 4 למלא תפקיד משרדי במשטרה, שאינו כרוך בהפעלת סמכויות שיטור כלשהן. בכך תתקיים חלופה ראויה לסנקציה של השעייה מלאה משורות המשטרה, אשר תגשים, מצד אחד, את התכלית הכפולה של הגנה מפני חשש לשימוש לרעה בכח התפקיד על ידי השוטר, ושמירה על דמותה הראויה של המשטרה, ומצד שני, תימנע פגיעה בלתי מידתית במשיב 4, שאשמתו טרם הוכרעה.

16.ביום 16.1.06 הודיעתנו המדינה כי היא מאמצת את הצעת בית המשפט, וכי מאז יום ה-15.1.06 עבר המשיב 4 בפועל למילוי תפקיד אחר באגף המודיעין של המשטרה, שאינו כרוך בכל מגע עם הציבור.

17.בא-כוח העותר הודיענו כי הוא אינו מסתפק בהסדר זה, ועומד על כך שהמשיב 4 יושעה לחלוטין מכל תפקיד במשטרה עד להכרעה בעניינו.

18.לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין ואת עמדות הצדדים, החלטנו לדבוק בהצעתנו שנתקבלה על ידי המדינה, לפיה אמצעי הביניים שיוחלו על המשיב 4 יתבטאו בהעברתו לתפקיד אחר במשטרה שאינו חשוף למגע עם הציבור, אותו הוא ממלא עתה, וזאת עד לסיום משפטו. נראה לנו כי הסדר זה הינו מידתי, ומגשים את האיזונים הראויים בין התכלית הציבורית הכללית לעניינו של הפרט, שמשפטו עדיין תלוי ועומד.

19.לאור האמור, העתירה נתייתרה לגבי שלושת השוטרים המשיבים. עם זאת, אנו רואים לנכון לפסוק הוצאות לזכותו של העותר, אשר הביא לפיתחנו עתירה ראויה, ובמהלכה נמצאו, לטעמינו, הפתרונות הראויים לגבי כל אחד מהשוטרים המשיבים.

20.העתירה נדחית. המדינה תשלם לעותר את הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה.