בג"ץ 7147/96 מוריס אזואלוס נ. מדינת ישראל

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

1.המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ברצח בכוונה תחילה של אשתו ושל ידידה, שהיה שכן של בני הזוג ונגזרו עליו שני מאסר עולם בחופף ולא במצטבר. המערער ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית משפט זה ובית המשפט קיבל את הערעור, זיכה את המערער מאישום הרצח, הרשיע אותו בהריגה והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בעונש ולגזירת הדין (ע"פ 3071/92 אזואלס נ' מ"י , פ"ד נ(2) 573). בית המשפט המחוזי ישב שנית על המדוכה וגזר על המערער, בגין כל אחת מהרשעותיו בהריגה, מאסר בפועל של 15 שנה, בהוסיפו כי "על מנת להקהות קימעה את משך תקופת מאסר זו ותוך שימת לב לכך שמדובר ברצף של אירועים אם כי בירי לעבר כל אחד מן המנוחים בנפרד, אנו קובעים, כי חלק מתקופת המאסר השניה של 15 שנה תהיה חופפת וחלקה מצטברת, כאשר 10 שנים יהיו מצטברים למאסר של 15 שנה ו5- שנים חופפים לו. הנאשם ירצה מאסר בפועל של 25 שנה וזאת מיום מעצרו 12.6.91".

על כך הערעור שלפנינו.

2.ארבע הן טענותיו העיקריות של הסנגור המלומד:

האחת, עניין לנו במעשה הריגה שהוא מקשה אחת ויש לראות בו מעשה אחד. זאת יש להסיק מנסיבות האירוע וכך גם ראה זאת - לפי הטענה - בית המשפט המחוזי, שקבע, בגזרו את הדין בעקבות ההרשעה ברצח, כי יש לראות את המעשה "כמקשה אחת וברצף אחד". לפיכך, אין לראות במעשה שני מעשי הריגה נפרדים ואין להטיל בגינו שני עונשים, גם אם אלה חופפים באופן חלקי, אלא יש להטיל עונש אחד בלבד. (סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982-).

השניה, העונש שהושת על ידי בית המשפט המחוזי על מעשה ההריגה זהה לעונש שהושת על-ידו קודם לכן בגין עבירת הרצח ואין להשית אותו עונש בגין שתי העבירות האמורות, השונות זו מזו בחומרתן.

השלישית, בית המשפט המחוזי התעלם מקביעות עובדתיות של בית המשפט העליון והשית עונש על תשתית עובדתית חמורה יותר שנקבעה על ידו בהכרעת הדין, שבוטלה בערעור.

הרביעית, בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער ברצח, מצא שיש להשית עליו עונשים חופפים. משכך, היה עליו לחפוף גם את העונשים שהשית על המערער לאחר שההרשעה ברצח הוחלפה בהרשעה בהריגה.

אשיב לטענות אחת לאחת.

3.עצם הקביעה שהמעשים בוצעו כמקשה אחת וברצף אינה מגלמת קביעה שיש לראות בהם מעשה אחד. יכול שמעשי ירי, בעקבותיהם נהרגו מספר אנשים, יבוצעו ברצף ואף על פי כן יהוו הם מספר מעשים נפרדים.

המבחנים לקביעת היותה של עבירה שבוצעה על-ידי אדם, בגדר מעשה אחד או מספר מעשים, נקבעו בפסיקה, בה מוצאים אנו מבחן עובדתי ומבחן מהותי. המבחן העובדתי עונה לשאלה האם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות אשר ניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף ואילו המבחן המהותי מתייחס למהות האינטרס הנפגע של קורבן העבירה עליו באה החברה להגן. בע"פ 104/89 דרורי נ' מ"י , פ"ד מ"ד(1) 843 מנה בית המשפט מספר מבחנים המסייעים בידינו לקבוע אם לפנינו מעשה אחד או מספר מעשים לצורך סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. במסגרת המבחן העובדתי הוצעו מבחני העזר הבאים: האם אותן ראיות תומכות באחת או יותר מן העבירות; האם לכל עבירה ניתן לייחס נקודת זמן בה היא נסתיימה והאם נקודות זמן אלה שונות מעבירה לעבירה; האם היתה לעבריין אפשרות פיסית סבירה, משהתחיל בביצוע מעשיו, לכוון התנהגותו כך שהוא יבצע רק חלק מסוים מן הפעולות ויימנע מן השאר, באופן שהסיכון שהיה נוטל הוא להיות מואשם בחלקן של העבירות ולא בכולן.

בע"פ 1472/91 פופר נ' מ" י, תקדין-עליון, כרך 97(4), תשנ"ז/תשנ"ח - 1997, כיוון המערער את נשקו לעבר פועלים ערבים וירה לעברם באש אוטומטית תוך שהוא מסיט נשקו לימין ולשמאל ובמהלך הירי אף החליף מחסנית. מירי זה נהרגו 7 פועלים והמערער הורשע בשבעה מעשי רצח. נקבע כי מבחינה עובדתית, ירה המערער באנשים צרורות, תוך שהוא מסיט ומכוון את נשקו מצד לצד במטרה לפגוע בכל אחד מהם. עוד נקבע כי המערער יכול היה להפסיק בכל עת את לחיצתו על ההדק ולמנוע קורבנות נוספים. מבחינה מהותית נקבע, כי לכל אחד מן הנפגעים אינטרס אישי עצמאי לשלמות גופו ותכלית ההוראה הפלילית היא להגן על אינטרס זה של כל אחד מהנפגעים. שותפה אני לעמדתו של בית המשפט שם, בקובעו כי עמדה זו הכרחית מנקודת מבט מוסרית:

"ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו, חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אחד ועל מי שרצח רבים, עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה, שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש?"

הנה כי כן, השיקולים הנשקלים לצורך הכרעה בשאלה זו, הם - בין השאר - שיקולי מדיניות ערכית ושיקולי הרתעה. מבחינה ערכית, אין לך ערך חשוב יותר מקדושת חיי אדם ואין להקל בדינו של מי שנטל חייהם של מספר בני אדם ולהתייחס אליו בהשתת העונש, כאילו נטל חייו של אדם אחד בלבד. יידע המערער עצמו וכל עבריין פוטנציאלי מסוגו, כי יש דין ויש דיין וכי לא ינקה על כל נפש ונפש שאבדה כתוצאה ממעשהו הנפשע.

4.בענייננו, מבחינה עובדתית בוצעו שני מעשי הריגה נפרדים, אם כי אלה נעשו ברצף. הירי לכיוון האשה (שנורתה במצחה) והירי לכיוון ידידה (שנורה בחזהו) בוצע כשהם ישובים על שני מושבים שונים של מכונית. נדרשו יריות נפרדות ולכל אחד מהם בכיוון אחר, על מנת לפגוע בשניהם בזה אחר זה. המערער פעל תוך כוונה להרוג את שניהם. הוא יכול היה להימנע מהריגת השני לאחר שפגע בראשון. המניע היה אחד, אולם המניע אינו המבחן לקביעת מספר המעשים שבוצעו. הקנטור אינו משליך על שאלת היות המעשה אחד או יותר מאחד.

זאת לזכור, כי המערער היה ביחסים בלתי תקינים עם אשתו שעזבה אותו. התנהלו ביניהם התדיינויות בבית הדין הרבני. הוא חשד בבגידתה בו, הוא הטיח בה האשמות בכיוון זה. הוא פגש בה ובידידה כשהם יושבים במכונית של הידיד כשהוא נוהג והיא לצידו. בידי המערער היה אקדח שהחזיק ברשיון.

בית משפט זה קבע בערעור, כי נתקיימו קינטור במובן האובייקטיבי והסובייקטיבי; אלא שהוא בדק נושא זה מהיבטה של השאלה, האם יש מקום להרשעה ברצח או בהריגה. בבדיקתו זו, לא נתן ולא צריך היה לתת דעתו לשאלת העונש ולשיקולים בהטלתו. אין בקביעותיו דבר שיש בו כדי להשליך על השאלה אם בוצע על ידי המערער "מעשה אחד" כמשמעו בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי או יותר מאחד. לפיכך, אין בפסק הדין בערעור (ע"פ 3071/92) כדי לסייע בידי המערער בהקשר זה.

אני מוצאת, איפוא, כי מדובר בשני מעשי הריגה ולפיכך לא היתה מניעה להטיל על המערער את העונשים במצטבר באופן מלא, או חלקי כפי שעשה בית משפט קמא.

5.גם הטענה כי העונש זהה בתקופתו לעונש של מאסר עולם שהושת על המערער בגין רצח ואין מקום לזהות כזו, איננה מקובלת עלי.

עונש של מאסר עולם הוא לפי פשוטו ומשמעותו עונש מאסר צמית. העובדה שהתקופה נקצבת על-ידי נשיא המדינה, אינה משנה את מהותו של העונש. עונש מרבי בשל הריגה - הוא על פי החוק - 20 שנות מאסר וכשמדובר בהריגת שני בני אדם בשני מעשים, העונש המרבי המצטבר, הוא 40 שנות מאסר.

העונש המרבי הקבוע לצידה בשל עבירת הריגה היא 20 שנה. בענייננו, כפי שעולה מכל הנסיבות שפורטו פרט היטב על ידי בית המשפט המחוזי, כפסע היה בין עבירות הרצח לעבירות ההריגה בהן הורשעו המערערים, ועל כן מן הראוי היה שעונשם של המערערים יתקרב לעונש המרבי.

6.מכאן לטענה הנוספת, לפיה התעלם בית המשפט המחוזי מהעובדות שנקבעו בערעור על ידי בית המשפט העליון, וחזר, כתשתית להשתת העונש, לעובדות שהוא עצמו קבען ושבהסתמך עליהן הרשיע את המערער בעבירת רצח.

דברים אלה אינם מדויקים. בית המשפט העליון הסתמך על אותה מסכת עובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. אולם, בכל הנוגע להעדר קינטור, קבע בית המשפט כי באותן הנסיבות שפורטו על-ידי בית משפט קמא נתקיים רכיב הקנטור על הפן הסוביקטיבי והאוביקטיבי הנדרשים לקיומו. אין די בכך כדי להקהות מחודן של העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי ולא שונו על-ידי בית המשפט העליון.

7.טענה נוספת שבפי הסניגור היא שעל בית המשפט היה לחפוף את העונשים בגין עבירות ההריגה כפי שחפפם בגין עבירות הרצח. אכן, ניתן היה לעשות כן, אבל לא בהכרח. משחפף בית המשפט את עונש מאסר העולם, עשה כן - בין השאר - משום טיבו של העונש שהוא כאמור עונש לצמיתות. ואילו מששקל את העונש בגין עבירות ההריגה, סבר בית המשפט שיש ליתן ביטוי מוחשי מלא לכך, שהמערער הרג שני אנשים, בנפרד, ואין להתיר את דמו של אף אחד מהם.

8.לעניין חומרת העונש: משהעונש המירבי המצטבר על הריגת שני בני אדם הוא 40 שנה ובהתחשב בנסיבות המקרה הנוכחי, אין עונש מאסר בפועל של 25 שנה, חמור מדי. אכן, בפועל, ייתכן וגם בגין עבירת הרצח, אילו הורשע בה המערער, היה העונש נקצב לתקופה דומה או זהה, אלא שאין למצוא בכך טעם מספיק על מנת לקבוע כי העונש חמור מדי.

הסניגור המציא מספר פסקי דין בהם הושתו עונשים קלים יותר בגין הרשעה בעבירת הריגה. כאמור, קשת המקרים בהם מורשע אדם בהריגה רחבה ביותר. יש והמתת אדם נגרמת בנסיבות המבססות הרשעה אך בגרם מוות ברשלנות ויש והיא נגרמת בנסיבות המקרבות אותה לעבר עבירת הרצח. לפיכך, נמצא מגוון עונשים, החל מקלים, עליהם הצביע הסניגור וכלה בחמורים אותם הזכירה התביעה. כל מקרה ונסיבותיו. פסק הדין אותו הדגיש הסניגור ואותו הזכיר בית משפט זה בערעור - ניתן בעניין ע"פ 30/73 שמולביץ נ' מ"י , פ"ד כז(2) 599. שם, גרם המערער למותה של אשתו בבית מאהבה לאחר שהוברר לו כי היא בוגדת בו.

ניתן לחלוק בשאלה אם הנסיבות בעניין שמולביץ היו קלות יותר או חמורות יותר מבמקרה דנן. על כל פנים, נראה לי, כי כיום, כאשר האלימות במשפחה פשתה במקומותינו באופן המעורר חלחלה ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם, או לגחמותיהם אין מקום למסר סלחני כלפי המערער כפי זה הניצב בפנינו, ושכמותו. ידע הציבור, ידעו עבריינים פוטנציאליים וידע המערער כי נטילת חיי אדם היא החמורה שבעבירות וכי בנסיבות כפי שתוארו על ידי בית משפט קמא, יש למצות את הדין עם הנאשם באופן שיבטא את הערכת החברה לחיי אדם כערך עליון, את סלידתה ושאט נפשה ממעשיו ואת חוסר נכונותה להתייחס בסלחנות כלפי מי שנתן דרור לעצמו "לחסל את חשבונותיו" עם בת זוגו, שלא רצתה בו עוד ועם ידידה, על ידי קיפוח חייהם.

סוף דבר, אין אני מוצאת שיש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. לפיכך, מציעה אני לדחות את הערעור.

ש ו פ ט ת

השופט י' קדמי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' גולדברג :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.