בג"ץ 7151/99 פלוני נ. הפרקליט הצבאי הראשי

הפרקליטות הצבאית החליטה להעמיד את העותר לדין פלילי בפני בית דין צבאי בגין מעשים מגונים, התנהגות שאינה הולמת ומתן עדות שקר. העותר מבקש שבית המשפט יצווה על הפרקליטות הצבאית לחזור בה מן האישום במתן עדות שקר, ולגבי יתר האישומים להסתפק בדין משמעתי.

כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול הדעת של התביעה הפלילית כשהיא מחליטה להעמיד אדם לדין, ולעניין זה אין הבדל בין התביעה האזרחית לבין התביעה הצבאית. אכן, בא-כוח העותר לא הפנה אותנו לתקדים, ולו תקדים אחד בלבד, בו בית משפט זה הורה לתביעה, האזרחית או הצבאית, לבטל כתב אישום שהוגש בשל פגם בשיקול הדעת של התביעה.

אמנם בית המשפט עשוי להתערב בשיקול הדעת של התביעה אם נפל בו פגם משפטי חמור. אולם האם נפל פגם כזה במקרה זה?

בפי בא-כוח העותר היו שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא כי בשלב ראשון החליטה הפרקליטות הצבאית להסתפק בהליכים משמעתיים נגד העותר ורק לאחר מכן שינתה את עמדתה והחליטה להגיש נגד העותר אישום פלילי לבית הדין הצבאי. אך עצם שינוי עמדתה של הפרקליטות הצבאית אין בו פגם. לעתים קרובות משנה רשות את עמדתה, ולא פעם היא אף חייבת לשנות את עמדתה, נוכח שינוי הנסיבות. אכן, במקרה זה, כפי שהפרקליטות הצבאית הסבירה בתשובתה, חל שינוי בנסיבות. כתוצאה משינוי גרסתו של העותר נערכה השלמת חקירה, ונגד העותר נתווספו ראיות נוספות וחמורות יותר. בנסיבות המקרה אין בשינוי עמדתה של הפרקליטות הצבאית עילה לבית משפט זה להתערב ולבטל החלטתה.

הטענה השניה בפי בא-כוח העותר היא, כי לפי המדיניות הנקוטה בידי הפרקליטות הצבאית, אין מקום להעמיד את העותר לדין בגין מתן עדות שקר. לצורך הדיון הודענו כי אנו מוכנים לקבל טענה זאת. אולם, כידוע, מדיניות, להבדיל מחוק, אינה נוקשה. אפשר לסטות, ולעתים צריך לסטות, ממדיניות. הכל תלוי בנסיבות. כאן הציגה הפרקליטות הצבאית את הטעמים שהביאו אותה להחלטה להגיש נגד העותר אישום במתן עדות שקר. אין אנו צריכים להתעמק בטעמים אלה. די לנו אם נאמר שגם אם יש במקרה זה סטיה מן המדיניות הכללית, דבר שהפרקליטות הצבאית מכחישה בתוקף, עדיין אין בסטיה זאת, לאור נסיבות המקרה, כדי לפגום את החלטת פרקליטות הצבאית באופן שיצדיק התערבות בית המשפט.

קיצורו של דבר, מקרה זה, לפי נסיבותיו, אינו המקרה הראוי לסטות בו מן הדרך המקובלת בבית משפט זה מאז ומתמיד, שלא להתערב בשיקול הדעת של התביעה, אלא במקרה בו נפל פגם חמור בשיקול הדעת. המקרה שלפנינו אינו מקרה כזה. לפיכך אנו מחליטים לדחות את העתירה.

בפסק הדין שניתן בבג"ץ 6191/98, שעסק באותה פרשה, הוציא בית המשפט צו שאסר לפרסם את השמות, או כל פרט מזהה, של העותר ושל המשיבה 5. לבקשת באי-הכוח של בעלי דין אלה, אנו מחליטים להחיל צו זה גם על עתירה זאת. אין בכך כדי לנקוט עמדה בשאלת הפרסום לגבי ההליכים בפני בית הדין צבאי.

העתירה נדחית.

בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.