בג"ץ 7153/02 סקוברוניק יצחק נ. מדינת ישראל

מבוא

1.זוהי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש, מר סקוברוניק יצחק, (להלן: "המבקש"), בעקבות הרשעתו בשלושה תיקים של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (10865/98, 6586/00, 9384/00). באותם תיקים נטען כי המבקש חטא בנהיגה במהירות מופרזת, ולאחר הרשעתו נגזר לו בשלושת התיקים עונש אחד: קנס בסך 3000 ₪, 4 חודשי פסילה בפועל, ו-6 חודשי פסילה על תנאי. במסגרת ערעור שהוגש על ידי המדינה לבית המשפט המחוזי, הוחמר עונשו של המבקש ועונש הפסילה בפועל הועמד על 8 חודשים.

רקע עובדתי

תיק תעבורה 10865/98 (להלן: התיק הראשון)

2.בכתב האישום הראשון שהוגש נגד המבקש נטען, כי בתאריך 15.8.98, לאחר חצות, נהג המבקש בכביש החוף במהירות של 148 קמ"ש, אף שהמהירות המרבית המותרת בכביש זה היא 90 קמ"ש בלבד. מדידת מהירות נהיגתו של המבקש, התבצעה באמצעות מכשיר ממל"ז שהופעל על ידי שוטר, ובעקבות כך נשלל רישיונו של

המבקש בפסילה מנהלית על ידי קצין משטרה ,

לשלושים ימים. בקשה שהגיש המבקש לביטול הפסילה, נדחתה על ידי בית המשפט.

בדיון שהתקיים בעניינו בבית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופטת נילי פלד), העלה המבקש טענות בשאלת מיומנותו של השוטר אשר הפעיל את מכשיר הממל"ז, וכן נטען כי בדיקות המכשיר לא נעשו כמתחייב מהוראות ההפעלה. הוא הוסיף וטען, כי נסע בנתיב הימני במהירות המותרת על פי החוק, ואפשר שהמהירות אשר נמדדה היא של מכונית אחרת שעקפה אותו. אך טענות אלו לא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט, אשר העדיף את גרסת השוטר, ובלשון הכרעת הדין (ראו עמ' 7):

"הנני מעדיפה, אפוא, עדותו של השוטר המתבססת על עובדות שרשם במעמד האירוע...

אין בסיס לטענות הנאשם כי השוטר אוליאל איננו מיומן בהפעלת המכשיר - וכי לא בצע את הוראות הפעלת המכשיר והבדיקות הנדרשות - כדבעי.

עוד, הוצגה תע"צ [תעודת עובד ציבור] המצביעה על בדיקה תקופתית שנעשתה למכשיר בתקופה הרלבנטית ליום האירוע - ואין כל בסיס לטענה בדבר אי תקינות המכשיר".

לנוכח כל אלה הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה שיוחסה לו.

תיק תעבורה 6586/00 (להלן: התיק השני).

3.בתיק זה נטען כי המבקש חזר ונהג בכביש החוף במהירות מופרזת, והפעם של 161 קמ"ש. גם הפעם בוצעה מדידת המהירות באמצעות מכשיר הממל"ז, ובעקבות כך נפסל רישיונו של המבקש על ידי קצין משטרה ל-30 ימים. בקשתו של המבקש לביטול הפסילה נדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה, אך עררו התקבל בבית המשפט המחוזי אשר נימק את החלטתו כך:

" בבואי לבחון את חומר הראיות אני עומד בפני קושי רב.

החלטתו של בית המשפט איננה מנומקת ואילו הפרקליטה שהופיעה בדיון בפניי לא טרחה להביא עמה את החלק הרלבנטי של יומן ההפעלה. למעשה, לא הוצג בפני כל חומר ראיות.

...

בנסיבות אלה כשאין לדעת אם קיימות ראיות לכאורה, לא אוכל לאפשר את המשך תוקפו של צו הפסילה".

בדיון שהתקיים באישום גופו בבית המשפט לתעבורה, חזר המבקש וטען כנגד מיומנותו של מפעיל הממל"ז. על פי גרסתו, הבחין בכך "שהניידת נמצאת בשולי הכביש בתוך תעלה שנמוכה בערך במטר מפני הכביש... התנועה היתה סואנת". כמו כן טען המבקש כי רכבו לא היה בודד על פני הכביש, ובינו לניידת חצצו שלטי הכוונה. באשר למכשיר עצמו הוסיף המבקש ואמר את אלה: "... על התביעה להוכיח שהמכשיר תקין בעת הפעלתו, לא הוכח בדיון פה שהמכשיר היה תקין בעת הפעלתו, לא הוצג יומן הפעלה שמעיד כאמור, בדיקת התע"צ לעניין המכשיר מפרטת כי נעשתה לו בדיקה ב-6.7.99- והאישור נכתב ב-26.2.01, כאשר היו צריכים לעשות עוד 3 בדיקות תקופתיות בפרק הזמן הזה. אני סבור שבדיקת תע"צ אמורה להיות מקסימום בינואר 2000".

בית המשפט לתעבורה דחה את כל השגותיו של המבקש, וקבע כי המבקש לא טען בשום שלב, לא בעת שנעצר ולא בבית המשפט, כי נהג במהירות שונה מזו שנמדדה במכשיר הממל"ז. עוד קבע בית המשפט, כי בניגוד לגרסת המבקש, נעשתה למכשיר בדיקה תקופתית כנדרש, והשוטר שהפעילו ביצע את הבדיקות הדרושות בתחילת משמרתו ובסופה. לעניין טענת המבקש לפיה לא ניתן היה לראות ממקום עמידתו של השוטר את מכוניתו, אמר בית המשפט (ראו עמ' 8 להכרעת הדין):

" יש אפשרות שהניידת ואף השוטר דניאל עמדו במקום הנמוך מפני הכביש - אך כעדותו של השוטר - החלק העליון של גופו - לרבות ידיו האוחזות במכשיר - מצויות במקום הגבוה מפני הכביש - ולא נמוך מגובה מכונית פרטית המתקרבת אליו.

יתר העובדות שציין הנאשם – אף אם התקיימו במציאות – אין שום ראייה כי הן משפיעות במשהו על ביצוע מדידת מהירות. השוטר מעיד כי אין רלבנטיות לעבודת המנוע ומכשירי הקשר, וכי שלטי הכוונה – אם קיימים לא הסתירו לו את מכונית הנאשם.

מדובר בשוטר המיומן בהפעלת המכשיר – אשר ביצע את כל הבדיקות הנדרשות בהוראות – ובמועדים הנדרשים: לפני ובסוף משמרת עבודתו".

לאור האמור, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות שיוחסו לו.

תיק תעבורה 9384/00 (להלן: התיק השלישי).

4.בכתב האישום שהוגש נגד המבקש הפעם נטען, כי בתאריך 21.6.00 הוא נהג את רכבו בכביש החוף במהירות של 141 קמ"ש. גם הפעם נמדדה המהירות באמצעות מכשיר הממל"ז, ובעקבות כך נשלל רישיונו של המבקש לתקופה נוספת של 30 ימים, אך פסילה זו בוטלה בהוראתו של שופט בית משפט השלום לתעבורה.

בדיון שהתקיים בכתב האישום לגופו טען המבקש, כי נהג במהירות המותרת (90 קמ"ש), כאשר לפניו, בנתיב הימני, נסעה משאית. בשלב כלשהו החליט לעקוף את המשאית, ולפתע קפץ שוטר לכביש, עצר אותו, וטען בפניו כי נהג במהירות אסורה. הנחת המבקש היתה שהמדידה שגויה, הואיל והוא נסע בעקבות המשאית ועל כן אפשר הוא שהיתה זו המשאית אליה בוצעה המדידה. את כל אלה דחה בית המשפט, ובלשונו (ראו עמ' 7 להכרעת הדין):

"לטענה זו אין בסיס מציאותי - שהרי אם נסע הנאשם, כדבריו, במקביל - אפילו באופן חלקי - למשאית - לא יתכן שזו תסע במהירות של 141 קמ"ש והוא יפגר אחריה במהירות היורדת ב - 50 קמ"ש ממנה.

הדעת נותנת כי 2 המכוניות תסענה במהירות דומה - אם לא זהה ממש, אלא שאין לו יסוד לפקפק במהימנות השוטר הטוען כי ראה את מכונית הנאשם נוסעת לקראתו ראשונה בנתיב השמאלי - והוא יכל היה למדוד את מהירותה ללא כל הפרעה, כיון שהפול-טריילר נסע במרחק מאחור בנתיב הימני.

אינני מוצאת הגיון בטענת הנאשם בבית המשפט כי נצמד לחלק השמאלי אחורי של המשאית - כדי לשמור על מהירות נסיעה חוקית, כאשר, גם עפ"י טענתו, נסע נהג המשאית מהר - מעל למהירות החוקית".

בפיו של המבקש היו טענות גם כנגד מיומנותו של השוטר המפעיל, אך גם הן נדחו על ידי בית המשפט, לאחר שמצא כי טענות אלו הופרכו בעדותו של השוטר שהסתייע ביומן בו תועדו הבדיקות שבוצעו למכשיר הממל"ז.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

5.על פסקי הדין של בית המשפט לתעבורה, ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. המדינה מצידה ערערה על קולת העונש. המבקש חזר על הטענות אותן העלה בפני בית המשפט לתעבורה ואף הרחיב את היריעה, אך בית המשפט החליט להגביל את פסק-דינו לטיעון שעלה בפני הערכאה הראשונה בלבד. הוא בחן את כל אחד מהתיקים בהם הורשע המבקש, ומצא כי בית המשפט לתעבורה היה רשאי להגיע לתוצאה זו לנוכח הראיות שהובאו בפניו, והאימון שניתן בשוטרים ובתיעוד שהיה בידיהם. מעיניו של בית המשפט לא נעלמו מה שהוגדר כ"סתירות מסוימות" בעדותו של אחד השוטרים, אך הוא סבר כי הן אינן מהותיות, ואין בהן הצדקה להפוך ממצאים של מהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, והשאיר את ההרשעה על כנה. מאידך, התקבל ערעור המדינה, ועונש הפסילה בפועל הועמד על 8 חודשים.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט העליון, אך בקשה זו נדחתה על ידי המשנה לנשיא בזו הלשון:

" בקשת רשות לערער בגלגול שלישי לא נועדה לעריכת קורקטיבה אינדיבידואלית של החלטת הערכאות הקודמות אלא - כרגיל - לבירור שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית; המקרה הנוכחי אינו יוצא מן הכלל. אין פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפרט קיומה של הלכה משפטית המצדיקה דיון חוזר בערכאה שלישית ובניגוד לטענות המבקש אין טענותיו סבות אלא על הנסיבות המיוחדות של המקרה".

הבקשה למשפט חוזר

6.לכאורה, סמך המבקש את בקשתו על שתי עילות: ראשית, לטענתו יש בידיו (בלשונו) עובדות או ראיות, שיש בהן לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני הערכאה הראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובתו; שנית, הרשעתו כרוכה בעיוות דין חמור. בפועל חזר המבקש, ובפירוט רב, על כל טענותיו בפני הערכאות הקודמות, והכוונה לטענות המתייחסות לשאלת אמינות עדותם של השוטרים בכלל, ולסוגיית תקינותו של מכשיר הממל"ז ומיומנותם של השוטרים בהפעלתו, בפרט. הוא הוסיף וטען, כי ההליכים בעניינו היו מהירים יתר על המידה, ובזמן כה קצר לא יתכן כי יינתן פסק דין יסודי אשר יעסוק בכל טענותיו. המבקש סבור עוד, כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו שלא לדון בטענותיו החדשות, ובעניין זה הייתה בפיו טרוניה כלפי בית המשפט לתעבורה, אשר לגרסתו לא הקפיד על רישום מדויק של פרוטוקול הדיון, וכתוצאה מכך לוקה הפרוטוקול בחסר, ואין הוא משקף את טענותיו במלואן.

חוות דעתו של היועץ המשפטי

7.היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המשיב"), בחוות דעתו אשר הוגשה בהתאם לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל והוא סבור כי אין בטעמיה עילה לכך. לטענת המשיב, המבקש חוזר למעשה על כל אותן טענות שנבחנו על ידי הערכאות השונות, מבלי שהוא מצביע על נימוק שיש בו ליצור ספק שמא נגרם לו עיוות דין. ועוד נטען, כי הרשעתו של המבקש בכל שלושת התיקים התבססה על האמון שנתנה הערכאה הדיונית בעדויותיהם של השוטרים, הן לענין מהימנות גרסתם והן לדרך הפעלתו של מכשיר הממל"ז והבדיקות שמדידה כזו מחייבת.

דיון

8.לאחר עיון בבקשה למשפט חוזר ובנספחיה, בחוות דעתו של היועץ המשפטי ובתגובתו של המבקש לחוות דעת זו, לא מצאתי כי הוכחה, ולו בדוחק, אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן : "החוק") הקובע:

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק "כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר... מונח איזון בין שני ערכים מרכזיים: הראשון, עניינו הצורך בהבטחת מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, שכן 'מעשה השפיטה הוא מעשה אנוש וגם שופט עשוי לטעות'... הערך השני העומד ביסוד נקודת האיזון שבעריכתו של משפט חוזר הוא עקרון סופיות הדיון. אין זה ערך של מה בכך. זוהי נקודת המוצא... אכן, '... מי שהיה לו יומו בבית המשפט, ודינו הוכרע , צריך לראות בכך סוף פסוק. אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו" (ראו דבריו של הנשיא א' ברק במ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1) 529, 559; וכן מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י נו(3), 354).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק, ואין היא באה להחליף את ערכאת הערעור שתפקידה היה ונותר – להעביר תחת שבט בקורתה את פסק דינה של הערכאה הדיונית. לפיכך, נקודת המוצא לבחינת השאלה אם מקרה פלוני נכנס לגדרו של סעיף 31 ומחייב קיומו של משפט חוזר, היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקתו, ולכן אפשר שתוצאתו תשתנה. מכאן המסקנה הנוספת המתבקשת, היינו, שהמשפט החוזר נועד לתת מענה למקרה החריג, וככזה דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על השיקול של סופיות הדיון (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

9.עילתו המרכזית של המבקש מתרכזת למעשה בטענה בדבר חשש לקיומו של עיוות דין, דא עקא, טענה זו אינה אלא מסווה לקובץ של השגות כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות אשר הוכרעו בבית המשפט לתעבורה. בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, הואיל והם הוכרעו על פי התרשמות ישירה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 2439/93, זריאן נ' מדינת ישראל , פד"י מח(5), 265, 280; ע"פ 4977/92, 5371/92, ג'ברין נ' מדינת ישראל , פד"י מז(2), 690, 695). אכן, לכלל זה נקבעו חריגים בהם התערבותה של ערכאת הערעור מותרת, למשל במקרה בו פסק הדין מתבסס על שיקולים שבהיגיון, או כאשר אי-מהימנות גרסתו של עד עליו סמך בית המשפט את הכרעתו, בולטת לעין (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פד"י לז(1), 255, 233). לכל אלה היה ער בית המשפט המחוזי אליו הגיש המבקש את ערעוריו, ומה אעשה והשופט המלומד לא מצא כי עניינו של המבקש נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים בהם התערבותו מותרת ואף נדרשת. אך לא בכך הסתיימה בחינת עניינו של המבקש, והוא שב ונבדק על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אשר מצא כי בנימוקיו של המבקש אין דבר המצדיק מתן רשות ערער.

העולה מהאמור הוא שהמבקש מיצה את זכויותיו הדיוניות עד תום, ובבקשתו הנוכחית הוא חותר למעשה להשמיע את השגותיו על הרשעתו בפני ערכאת ערעור נוספת, ולא לכך נועד הסעד החריג בו עוסק סעיף 31 לחוק. אכן, סעיף זה נועד לאפשר לשופט הדן בבקשה להשקיף על ההליכים ב"מבט על", ולהעניק סעד גם כאשר הפגם בהליכים הוא דיוני בלבד אך הוא מאובחן כפגם חמור וככזה שעלול להיות כרוך בחשש ממשי לעיוות דין (ראו מ"ח 3031/99, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3), 354, 369-368). אך בחינת עניינו של המבקש לא זו בלבד שאינו מגלה פגם דיוני מסוג זה, אלא שעיון בנספחים הרבים שצורפו לבקשה, ובפרוטוקול הדיון של הערכאות השונות מלמד, כי למבקש ניתן יומו בבית המשפט, וביד רחבה, ואם טענותיו, אשר כולן במישור העובדתי, והכוונה גם לאלו שהולבשו באצטלא משפטית, נדחו, היה זה לא משום שנמנעה ממנו האפשרות לטעון אותן, אלא מן הטעם הפשוט שהן לא נמצאו ראויות לאמון.

במצב זה לא נותר לי אלא לחזור ולקבוע, כי בקשתו של המבקש אינה נכנסת לגדרה של אף אחת מהעילות בהן עוסק סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, ומכאן החלטתי לדחותה.