בג"ץ 7170/17 אלי עמר נ. שר הפנים אריה דרעי - משרד הפנים

ונפרטן להלן:

ראשית, העותר טוען כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות – זאת בין אם מפני שעל פי הוראות הנוהל לחיוב אישי של נושאי משרה ברשות מקומית, שפורסמו בחוזרי מנכ"ל משרד הפנים 1/2009 ו-6/2014 היה על מנכ"ל משרד הפנים לתתה, ולא על הממונה על המחוז, ובין אם מחמת כך שלנוכח מיקומה הגיאוגרפי של המועצה

– הממונה על מחוז חיפה איננו הממונה הרלוונטי לקבלה, אלא הממונה על מחוז צפון.

שנית , לטענת העותר המלצת הוועדה והחלטת הממונה שניתנה בעקבותיה לוקות בחוסר פירוט ובהיעדר הנמקה.

לבסוף , העותר מוסיף וגורס כי אף אם הליך קבלת ההחלטה

בדבר הטלת החיוב האישי היה כדין, הרי שמדובר בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני. בהקשר זה, העותר דוחה את נימוקי הוועדה בנוגע להפחתת החיוב האישי. לדבריו, אף אם ישנן נסיבות מקלות למעשיו הפסולים של המשיב 3 – המשקל שנתנה להן הוועדה איננו סביר, ומשכך החיוב האישי של המשיב בסך של 10,000 ש"ח בלבד איננו הולם את נסיבות המקרה.

פגמים אלו, כך טוען העותר, מצדיקים את הותרת העתירה על כנה, חרף פעולות הוועדה וחרף החלטת הממונה על הטלת חיוב אישי כאמור.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בנימוקי העתירה, בהודעות העדכון שהוגשו ובתגובות להן, באתי לכלל מסקנה כי לנוכח ההתפתחויות שדווחו בהודעות העדכון – ניתן מענה לצו על תנאי בנוסח שהוצא ולפיכך מתייתר המשך הדיון בעתירה.

8.

העתירה הוגשה על רקע מחדלי המשיב 1 והוועדה לחיוב אישי מטעמו, בנוגע לדיון באפשרות הטלת חיוב אישי על המשיב 3 ולהטלת חיוב כזה. כאמור, לאחר הגשת העתירה, עריכת דיון בה והוצאת צו-על-תנאי על ידינו – הוועדה התכנסה וגיבשה המלצה בדבר חיוב אישי שיוטל על המשיב 3, וזו התקבלה בהחלטת הממונה, לו הואצלה סמכותו של שר הפנים. בכך, דומני שהעותרים 1 ו-2 בעתירה זכו בסעד שאותו ביקשו מלכתחילה. למעלה מן הצורך יצוין, כי גם התנהלותו של העותר 2 , אשר הודיע כי אין הוא מוצא עוד טעם בעתירה וביקש למחקו ממנה – הולמת את המסקנה האמורה.

9.

נוכח כל האמור לעיל, גם אם ניתן להוסיף ולטעון טענות כנגד ההחלטה , הרי שאין מקומן של טענות אלה בעתירה זו, ולפיכך יש למחוק את העתירה ולבטל את הצו

על תנאי שהוצא במסגרתה. יחד עם זאת, זכויות וטענות כל הצדדים, בנוגע ל החלטה בדבר חיוב אישי שניתנה בעקבות המלצת הוועדה , שמורות להם.

10.

בנסיבות העניין – המשיב 1 יישא בהוצאות העותר בסך של 7,500 ש"ח, והמשיב 3 יישא אישית בהוצאות העותר בסכום של 5,000 ש"ח.

המשנה לנשיאה

השופט ד' מינץ:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה עם חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר כי במכלול הנסיבות דין העתירה להידחות. עם זאת, לא אוכל לעשות כן מבלי לציין את תרומתה של העתירה שהוגשה ואת החשיבות הנודעת לסוגיה שהועלתה בה.

כפי שהוסבר, העתירה נסבה על הדרישה לחייב את ראש המועצה המקומית, המשיב 3, באופן אישי בגין הנזקים הכרוכים בהתנהלות שעירבה העסקה שלא כדין של עובד. העתירה הוגשה כבר בשנת 2017, ומלכתחילה טענו המשיבים כי דינה להידחות על הסף. אנו לא סברנו כך, ולא בכדי. התופעה של קבלת החלטות בעניינים ציבוריים לצורך הטבה עם מקורבים היא תופעה קשה, שממילא גורמת גם לנזק לאינטרס הציבורי. זהו מצב מובהק של "בעיית נציג" – ההעסקה היא על חשבון הציבור, והתועלת היא למעורבים בכך. החיוב האישי במצבים מסוג זה נועד לצמצם את הפער בין המשפט לחיי המעשה, כך שההתנהלות הלא-תקינה תהיה אף לא משתלמת, וכן תפצה את הקופה הציבורית על הנזקים שנגרמו, ולו באופן חלקי ( ראו למשל: רע"א 125/16 קבלאן נ' המועצה המקומית בית ג'ן , פסקה 17 (31.3.2016); בג"ץ 6214/18

קאסם נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 לחוות דעתי (28.1.2019). וכן, באופן כללי:

דפנה ברק-ארז אזרח-נתין-צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה 143-142 (2012)) .

בעקבות הגשת העתירה התקבלה החלטה בעניין חיובו האישי של ראש המועצה. בשלב זה אפוא התייתר הדיון בעתירה במתכונת המקורית שבה הוגשה.

אכן, טענותיו של העותר כי היקפו של החיוב האישי מעורר שאלות, אינן קלוטות מן האוויר. אולם, אין בפנינו תשתית מתאימה לדון בהן כעת. במובן זה, אין מוצא מן התוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה.

עם זאת, חשוב להבהיר כי אין בדחיית העתירה כדי להעיד על כך שההחלטה שהתקבלה ­– לגופה – קיבלה מאיתנו בכך "חותמת כשרות". תוכנה אינו בפנינו.

מכל מקום, אני מבקשת לסיים במקום שבו התחלתי. הגשת העתירה הייתה מוצדקת, והיה ראוי כי הדרישה האלמנטרית לקבלת החלטה בעניין חיוב אישי הייתה נענית בשלב מוקדם יותר.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר .