בג"ץ 7175/99מדינת ישראל נ. זאהי חשיבון

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי נצרת (כבוד השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון) בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי מיום שחרורו ופיקוח קצין מבחן במשך שנה לאחר שירצה את עונשו. כמו כן חוייב הוא בתשלום של 90,000 ש"ח פיצויים לקורבן העבירה.

על פסק הדין הוגשו שני ערעורים, ערעורו של המערער המופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין ומבקש להקל בעונש, וערעורה של המשיבה המופנה כנגד גזר הדין, המבקשת להחמיר בעונשו.

המעשים שהיוו את העבירה אירעו בבוקרו של יום ראשון כאשר המתלונן הלך עם משפחתו להתפלל בכנסיה והמערער שהמתין לו קודם לכן כשהוא מצויד בכפיה, בכפפות ובאלה, ארב לו, תקף אותו והיכה בראשו באלה. כתוצאה מכך ספג המתלונן חבלת ראש חמורה שהצריכה אישפוז וניתוח.

הסניגור המלומד העלה בפנינו טענות רבות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא וכנגד המסקנות שהסיק מהן. הוא ביקש מאיתנו להתערב בעובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. הוא טען כי המערער לא זוהה לא על ידי המתלונן ולא על-ידי עדים אחרים וכי לא היה בסיס לקביעה שאכן זוהה. ניתן לומר שאין לך טענה מן הטענות שהעלה הסניגור המלומד בפנינו, שלא הועלו על ידו בבית משפט קמא.

כל הטענות שהועלו בפנינו, קיבלו על-ידי בית משפט קמא, תשובה עניינית ומעוגנת בחומר הראיות בית המשפט ניתח את העדויות אחת לאחת, העדיף הודעות של עדים שנמסרו במשטרה על פני עדויותיהם בבית המשפט, דבר שהיה רשאי לעשות. הוא הסביר את הטעמים שבעטיים שינה חלק מהעדים את עדותם מתוך פחד חשש ורצון להסיר מעל המערער את ההאשמה שעלתה מתוך הודעותיהם הראשוניות שאותן מצא בית המשפט ראויות לאימוץ.

הטענה המרכזית של הסניגור היא כי המתלונן מסר שתי גירסאות סותרות בעניין זיהוי המערער. לפי האחת - הראשונה - לא זיהה את המערער אלא אמר שהוא חושד במערער באביו ובאחיו והשניה - מאוחרת יותר, בה אמר שמלכתחילה זיהה את המערער אלא שלא רצה לגלות את זהותו. בית המשפט דן בטענה זו בפרוטרוט וקבע כי קיימות ראיות המצביעות על כך שמלכתחילה אמר המתלונן כי הוא יודע מי תקף אותו (למשל: לנהג שפינה אותו מהמקום לבית החולים) וכי המתלונן נתן הסבר לאי נכונותו לגלות את זהותו של התוקף. ההסבר הוא כי, על רקע הסכסוך האזרחי בין המערער ומשפחתו לבין משפחת המתלונן - שכבר גבה קורבנות בעבר - רצה המתלונן לנקום במערער בעצמו מאחר ולא סמך עוד על הרשויות שתעשינה זאת במקומו. בסופו של דבר החליט שלא ללכת בדרך זו ואז סיפר את האמת וגילה את זהותו של התוקף שהיתה ידועה לו מלכתחילה.

אין מקום להתערב בכל הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי, המושתתות על התרשמותו מן העדים ועל חומר הראיות שהיה בפניו, אותו ניתח בית המשפט נתח היטב וממנו הסיק את המסקנות הראויות באופן שאינו מותיר ספק באשר לזהותו של התוקף, שזוהה גם על ידי עדים שונים, ביניהם עדים ניטרלים.

אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

אשר לעונש, ייאמר, כי העונש איננו חמור כלל ועיקר בהתחשב במעשה הנפשע שנעשה על ידי המערער, שתכנן לעשותו על רקע סכסוך אזרחי ממושך, שבסופו הושגה פשרה, לה ניתן תוקף של החלטה. פשרה זו היתה לטובת המתלונן במובן זה שמשפחת המערער אמורה היתה לפנות את מפעל השיש שלה מן המקום הסמוך למקום מגורי המתלונן. ככל הנראה לא השלים המערער עם מצב זה וביצע את המעשה בו הורשע.

אין ממש בטענה כי העונש חמור מדי, גם כאשר לוקחים בחשבון את הפיצויים שנפסקו לקורבן, אם כי פיצויים אלה עולים על ה"גג" הקבוע בחוק ובהקשר זה הסכימה המשיבה כי יש להעמיד את הפיצויים על סכום של 84,000 ש"ח שהוא הסכום המקסימלי, במקום 90,000 ש"ח, וכך ייעשה.

עם זאת, וכשם שהעונש איננו חמור כדי להצדיק התערבותנו לקולא, כך אין מקום להתערבותנו בו לחומרה וזאת מאחר ובית משפט זה איננו ממצה את הדין עם העבריין ולאור הפיצויים שהמערער חוייב בהם וכן לאור תקופת מעצרו בפועל ו"מעצר הבית" של 40 חודש שבית משפט קמא לקח בחשבון ולאור העובדה שהמערער חי חיים נורמטיביים עד לאירוע שארע על רק סכסוך בין המשפחות.

אשר על כן, אנו דוחים את שני הערעורים. פרט לכך שאנו מעמידים את הפיצויים על סך של 84,000 ש"ח במקום 90,000 ש"ח.

ניתן היום, ט"ז בכסלו תש"ס (25.11.99).

נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט

המערער: מבקש להתחיל בריצוי העונש בעוד חודש וחצי.

המדינה: משאירה לשיקול דעת.

החלטה

המערער יחל בריצוי עונשו ביום 10.1.2000 ויתייצב באותו מועד עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת. הערבויות הקיימות בתיק, תשארנה בעינן.