בג"ץ 719/18 הסתדרות פועלי אגודת ישראל בארץ ישראל נ. שרת המשפטים

השופט ע' גרוסקופף :

1.

שרת המשפטים הורתה ביום 20.6.2017, תוך שימוש בסמכותה לפי סעיף 380(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: " פקודת החברות "), " כי הוראות פרקים י"א עד י"ז לפקודה ובכלל זה הוראות הפרק ראשון א' לחלק התשיעי לחוק החברות, התשנ"ט--1999, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הנסיבות " על הסתדרות פועלי אגודת ישראל בארץ (להלן: " העותרת "), שהינה אגודה עותומאנית, שהוקמה לפי החוק העותומאני על אגודות משנת 1909 (להלן: חוק האגודות העותומאני ").

משמעותו של הצו האמור היא שפירוק העותרת צריך להתבצע בהתאם להוראות פקודת החברות בעניין פירוק חברות, ובהתאם להוראות פרק ראשון א' בחלק התשיעי של חוק החברות שעניינו " חברה לתועלת הציבור " (להלן: " הוראות חוק החברות בעניין חברה לתועלת הציבור ").

ויובהר, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק האגודות העותומאני אגודה עותומאנית היא גוף שאינו למטרת רווח, ועל כן מצאה שרת המשפטים לנכון להפנות בצו גם להוראות חוק החברות בעניין חברה לתועלת הציבור, כאשר באת כוחה הבהירה כי הכוונה בכך היא להוראות בעניין פירוק חברה לתועלת הציבור (סעיפים 345יז. – 345כג. לחוק החברות).

2.

העותרת אינה כופרת בסמכותה של שרת המשפטים להורות כאמור, למעט בעניין אחד: לשיטתה סעיף 380(א) לפקודת החברות אינו מסמיך את שר המשפטים להחיל את הוראות חוק החברות בעניין חברה לתועלת הציבור על העותרת. למסקנה זו מגיעה העותרת לאור נוסחו של סעיף 380(א) לפקודת החברות, הקובע כדלהלן:

הוראות פרקים י"א עד י"ז לפקודה זו והוראות פרק שלישי לחלק התשיעי בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (בסעיף זה – פרק פשרה או הסדר) יחולו בשינויים המחוייבים לפי הנסיבות גם בפירוק, בידי בית המשפט או בפיקוחו, של כל חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל, בין שהיא רשומה בישראל ובין שאינה רשומה בה, ושל כל תאגיד אחר או חבר-בני-אדם שהשר החיל עליהם, בצו, הוראות פקודה זו.

עינינו הרואות – סעיף 380(א) לפקודת החברות, על פי לשונו, מסמיך את שר המשפטים להחיל רק את הוראות פקודת החברות שעניינם פירוק, וכן את הוראות חוק החברות שעניינן " פשרה או הסדר " (הפרק השלישי בחלק התשיעי), ואין הוא מסמיכו להחיל את הוראות חוק החברות בעניין חברה לתועלת הציבור.

3.

באת כוח המשיבות הבהירה כי נוסחו של הצו שניתן בעניינה של העותרת הוא נוסח סטנדרטי, המוצא כעניין שבשגרה

ביחס לאגודות עותומאניות. תכליתו של נוסח זה להבהיר כי פירוקן של אגורות אלו יעשה " בשינויים המחויבים " הנובעים מאופיין של התאגדויות אלו, דהיינו בהתאם לדרך בה מפורקות חברות אחרות לתועלת הציבור. לכך חשיבות, בין היתר, על מנת לשלול את האפשרות שנכסי האגודות העותומניות יחולקו לחבריהן (ראו סעיף 345כא. לחוק החברות) ועל מנת להקנות מעמד לרשם ההקדשות (שהוא גם רשם העמותות) בהליך הפירוק האגודה העותומנית (ראו סעיף 345כב. לחוק החברות) ובכלל זה לאפשר לו ליזום הליך של פירוק אגודה עותומנית (ראו סעיף 345יט. לחוק החברות).

4.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים הגענו למסקנות הבאות:

א.

יתכן, ואיננו קובעים מסמרות בעניין זה, כי מן הראוי לשקול אפשרות לתקן את ניסוחו של סעיף 380(א) לפקודת החברות, כך שיובהר בו במפורש כי לשר המשפטים סמכות להחיל גם את ההוראות המיוחדות שבחוק החברות לעניין פירוק חברות לתועלת הציבור.

ב.

אף לפי נוסחו הקיים של סעיף 380(א) לפקודת החברות, אין ספק כי כאשר ניתן צו מכוחו רשאי בית המשפט הדן בהליכי הפירוק (או בהליכי פשרה או הסדר לפי העניין) לקבוע מהם השינויים המחויבים לפי הנסיבות הנובעים מטיבה של ההתאגדות בה מדובר.

ג.

כאשר בית המשפט קובע מהם השינויים המחויבים לפי הנסיבות ביחס לאגודות עותומאנית, מן הראוי שיפעל במישרין או על דרך ההיקש על פי ההוראות בעניין פירוק חברה לתועלת הציבור שבחוק החברות (דהיינו סעיפים 345יז. – 345כג. לחוק החברות).

ד.

במקרה שלפנינו לא מתעוררת מחלוקת של ממש בדבר עילות הפירוק או בדבר הדרך בה צריך להתבצע הפירוק, ומקובל על הכל, כי ככל שיוחלט על פירוק העותרת (ואיננו מביעים כמובן כל עמדה בשאלה האם יש מקום להורות כן) לא יחולקו נכסיה לחבריה.

ה.

המחלוקת המעשית היחידה הקיימת בין הצדדים לעתירה שלפנינו היא בשאלת מעמדו של רשם ההקדשות בהליך. ואולם, גם אם נניח, כטענת העותרת, כי מעמד זה אינו מעוגן בהחלה של הוראות חוק החברות בעניין חברה לתועלת הציבור מכוח סעיף 380(א) לפקודת החברות, הרי שאין חולק כי בית המשפט של פירוק רשאי לפנות לרשם ההקדשות על מנת לקבל עמדתו, או להיענות לבקשה מצידו להצטרף להליך, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט להורות על השינויים המחויבים בשים לב לאופי ההתאגדות בה עסקינן. מאחר שבענייננו הורה כן בית המשפט של פירוק, הפכה שאלת השתתפות רשם ההקדשות בהליך לתיאורטית.

5.

נוכח המובהר לעיל, העתירה בכללותה הפכה לתיאורטית, ואיננו רואים מקום להוסיף ולדון בה.

6.

בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות.