בג"ץ 7193/97מוסטפא עבד נ. השר לענייני דתות ויו"ר ועדת מינוי קאדים

זו תיקן העותר את עתירתו, וכיום תוקף הוא את החלטתה זו האחרונה של ועדת המינויים.

5.עד שנבוא להצגתן של השאלות השנויות במחלוקת ולדיון בטיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, הבה נפרוש את המיתווה הנורמטיבי שלעניין.

המיתווה הנורמטיבי

6.חוק הקאדים, תשכ"א1961- (להלן נכנה אותו - החוק או חוק הקאדים) מורה על כינונה של ועדה למינוי קאדים (סעיף 4 לחוק), וסמכותה של זו היא להציע לנשיא המדינה למנות פלוני לכהונת קאדי (סעיף 3 לחוק). נשיא המדינה הוא הממנה קאדים. לעניין דרכי עבודתה של הוועדה, קובע סעיף 5 לחוק כמה וכמה הוראות שאינן לענייננו, ובסיומו - בסעיף 5(ז) - נקבע כי "שאר סידרי דיוניה ועבודתה של הוועדה ייקבעו על ידיה".

7.ועדת המינויים עשתה שימוש בסמכותה האמורה בסעיף 5(ז) לחוק, וקבעה את כללי הקאדים (סידרי דיון ועבודה של הוועדה למינוי קאדים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה אותם - כללי הוועדה). כללים אלה קובעים את סידרי הדיון בבחירתם של מועמדים לכהונת קאדי, ולענייננו נדרש כלל 14, הקובע וזו לשונו:

"תקופת

המתנה

עד

המינוי

14.

(א) פרסמה ועדת המינויים שמו של מועמד שבחרה, כאמור בסעיף 13, לא יתבקש קיום המינוי בידי נשיא המדינה לפני שחלפה תקופה של 21 ימים מיום הבחירה (להלן- תקופת ההמתנה); טענה כנגד הבחירה יכול שתועלה בפני הועדה בתקופת ההמתנה.

(ב) כל עוד לא קויים מינוי של המועמד בידי נשיא המדינה, תהא לועדת המינויים הסמכות לדון מחדש בהחלטתה; למטרה זו תכונס הועדה מחדש ביוזמת יושב ראש הועדה, קאדי מבין חבריה או כל שניים מחבריה; כל עוד לא סיימה הועדה את דיוניה אלה, לא יתבקש נשיא המדינה לקיים את המינוי."

כלל זה - כשמו וכתוכנו - עניינו בתקופת-ביניים שבין בחירתו של מועמד בידי הוועדה לבין מינויו לכהונה בידי הנשיא. לאחר בחירה בידי הוועדה, וקודם סיום ההליך על דרך מינוי בידי נשיא המדינה, מוסמכת היא הוועדה להתכנס לישיבה ולדון מחדש בהחלטה שעשתה.

8.על רקע דברים אלה כולם הבה נציג עתה את השאלות שבעלי הדין נחלקו בהן.

השאלות השנויות במחלוקת

9.העותר מחזיק בשני ראשי-טענות עיקריים, ואלה הם: אחד, ועדת המינויים פעלה שלא-בסמכות בהחליטה לבטל את החלטתה לבחור בו לכהונת קאדי; ושניים, החלטת הוועדה נפגמה באי-סבירות המצדיקה את ביטולה. לעותר טענות-מישנה נוספות, אך באלו השתיים עיקר, ונדון אך בהן. נעבור עתה ונדון במחלוקות שנתגלעו בין בעלי-הדין, אחת לאחת, כסידרן.

החרגה ועדת המינויים מסמכותה?

לעניינו של כלל 14 לכללי הוועדה

10.כלל 14 לכללי הוועדה מסמיך את ועדת המינויים, כפי שראינו, לשוב ולהידרש להחלטה קודמת שעשתה. בענייננו שלנו, שבה אמנם הוועדה ונדרשה להחלטתה לבחור בעותר לכהונת קאדי, ולאחר דיון הוסיפה והחליטה לבטל את החלטת הבחירה. טוען בא-כוח העותר: כלל 14 לכללי הוועדה סותר את הוראת סעיף 8 לחוק הקאדים, ומסקנה נדרשת מאליה היא כי בטל הוא מעיקרו. ומדוע כך? סעיף 8 לחוק הקאדים מורה אותנו כי "קאדי שמינויו פורסם ברשומות אין עוררין על מינויו". והנה, כך טוען בא-כוח העותר, דבר בחירתו של העותר בידי ועדת המינויים פורסם ברשומות (ראו פיסקה 2 לעיל), וכהוראת סעיף 8 לחוק לא היתה ועדת המינויים מוסמכת לשוב ולהידרש למינוי.

11.טענה זו אין בה ולא כלום. לעניין מינויו של קאדי, כך מורה אותנו סעיף 3 לחוק הקאדים:

"דרך המינוי

3.הקאדים יתמנו על-ידי נשיא המדינה לפי הצעת ועדת-מינויים שתובא לפני הנשיא על ידי שר הדתות."

נדע מכאן, כי עד שייכנס פלוני בטרקלינם של קאדים חייב הוא לפתוח שתי דלתות: דלת אחת רשום עליה הצעת ועדת-המינויים ודלת שניה חרות עליה מינוי בידי הנשיא. ועדת המינויים - שלא כשמה - לא היא בעלת הסמכות למנות. החלטתה של ועדת המינויים כי פלוני ימונה לכהונת קאדי, אינה אלא "הצעה" לנשיא המדינה. סמכות המינוי נתונה בידי הנשיא - ובידו בלבד - ובאין מינוי בידי הנשיא לא יהא אדם קאדי. אכן, כולנו ידענו כי סמכותו זו של הנשיא היתה והינה - ביסודה ובעיקרה - סמכות של יוקרה וכבוד, סמכות "פורמלית". כי המלצתה של ועדת המינויים היא המכריעה, למעשה, מי יהיה קאדי. ואולם גם זו אמת, שעד אשר ממנה הנשיא את פלוני להיותו קאדי, אין פלוני קאדי.

הוראת סעיף 8 לחוק הקאדים מכוונת בעליל לפירסום המינוי בידי הנשיא - לא לפירסום הבחירה בידי ועדת המינויים - ועל-כן ההודעה שנתפרסמה בזמנה, ואשר נסבה על בחירתו של העותר בידי ועדת המינויים, לא עלתה כלל ברישתה של הוראת סעיף 8 לחוק. פירסום החלטתה של ועדת המינויים ברשומות נעשה על-פי כלל 13 לכללי הוועדה ("מיד לאחר החלטתה תפרסם ועדת המינויים הודעה על החלטתה"), וכל-כולה לא נועדה היא אלא להודיע לציבור על הבחירה שמא יבקש מאן-דהוא להתנגד לה (ראו כלל 14 לכללי הוועדה, לעיל). פירסום זה הינו "פירסום-מינהל" ואת הוראות-מינהל יתהלך. הפירסום שהוראת סעיף 8 לחוק מדברת בו, הינו פירסום-של-מהות: מכוון הוא עצמו למינוי בידי הנשיא, ואת חוקים יתהלך. לשון אחר: הוראת סעיף 8 לחוק מסבה עצמה על הוראת סעיף 3 בו, והפירסום על דבר החלטתה של ועדת המינויים אינו כלל לעניין.

12.מוסיף בא-כוח העותר וטוען כי כלל 14 לכללי הוועדה נקבע בחריגה מסמכות, ומטעם זה: סעיף 5(ז) לחוק לא הסמיך את ועדת המינויים לקבוע אלא את "סידרי דיוניה ועבודתה"; ואילו כלל 14 אין עניינו לא בסידרי דיוניה ולא בסידרי עבודתה של הוועדה אלא בקביעתו של כלל-מהות שהוועדה לא הוסמכה לקובעו. לאחר שהוועדה מחליטה על בחירתו של פלוני לכהונת קאדי, כך טוען בא-כוח העותר, יש לראותה כמי שמיצתה את סמכותה. מאותה עת ואילך עובר נושא המינוי לנשיא המדינה, והסמכה שהוועדה הסמיכה את עצמה - בכלל 14 לכללי הוועדה - לבטל החלטה שעשתה, חורגת מסמכותה ושקולה היא כנגד פלישה לממלכתו של הנשיא. וכך, משידענו כי המחוקק לא הסמיך את הוועדה לדון מחדש בהחלטות שעשתה, לא היתה הוועדה מוסמכת להקנות לעצמה סמכות זו בכללים שקבעה.

13.טענה זו נתקשיתי לרדת לחיקרה. החוק לא הורה את ועדת המינויים סידרי דיון ונוהלי עבודה נוקשים. תחת זאת קבע כי הוועדה היא שתקבע לעצמה את סידרי דיוניה ואת דרכי עבודתה. בקובעה את כלל 14 לכללים, כמו אמרה הוועדה כי החלטתה אינה החלטה עד אשר תונח לפני נשיא המדינה (וכשאני לעצמי, סבורני כי עד אשר חותם הנשיא על כתב המינוי מוסמכת היא הוועדה לחזור בה מהחלטתה). אלה הם סידרי דיונים כסידרם, אלה הם סידרי עבודה כהילכתם, והכל כהסמכת המחוקק בסעיף 5 (ז) לחוק. לא מצאתי יסוד לטענה כי בקובעה בכלל 14 את אשר קבעה פלשה ועדת המינויים, כביכול, לתחום לא-לה.

14.יתר-על-כן: הצידוק להוראת כלל 14 נדרש כמו-מעצמו. על פי הנוהל המקובל בוועדת המינויים לקאדים, אין שמות המועמדים לכהונת קאדים מתפרסמים מראש: הציבור אינו יודע על זהותם של אותם מועמדים, וממילא נמנע ממנו מהסב את תשומת-לב הוועדה לפגם או לסירכה שבאו בפלוני או באלמוני המועמדים. כך עד לדיוניה של ועדת המינויים. אשר לדיוניה של הוועדה, אלה נערכים בדלתיים סגורות (ראו והשוו: בג"צ 5771/93, 5807 בן-ציון ציטרין נ' שר המשפטים

פ"ד מח(1) 661), והקהל אינו יודע על מי המליצה הוועדה ומה טעם המליצה על מי שהמליצה. מכאן, אפשר שהוועדה תמליץ על פלוני כמועמד לכהונת קאדי בלא שכל המידע הראוי אודותיו יהיה לפניה, ופלוני ימונה לכהונת קאדי אף שאינו ראוי לכך. כך הורתה ונולדה תקופת ההמתנה שנקבעה בכלל 14 לכללים - קרא: הענקת הזדמנות לציבור להתנגד למינויו של פלוני לכהונת קאדי קודם המינוי - ומכאן אף ההצדק לסמכותה של הוועדה לחזור-בה מהחלטה שעשתה. כלל 14 כלל ראוי ונכון הוא ואין בו לא סירכה ולא פגם.

אכן, נצרכים אנו למציאת איזון - איזון עדין - בין הצורך להגן על צינעת הפרט לכבודו - צינעת המועמדים וכבודם - לבין אינטרס הציבור כי רק הראויים ייבחרו להיות שופטי העם, כי רק מי שלא דבק רבב בביגדו ישפוט את אֶחָיו. למציאת איזון זה נועד כלל 14(א), והוא יפה וטוב.

15.כלל 14(א) הועתק, ככתבו וכלשונו (בשינויים המחוייבים מן העניין), מכלל 13א לכללי השפיטה (סידרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד1984- (להלן נכנה אותם - כללי השפיטה), ובפרשת ציטרין

טבע עליו בית-המשפט חותם של חוקיות. בית-המשפט סבר כי כלל 13א הנזכר (קרא, לענייננו: כלל 14 לכללי-הוועדה) מהווה איזון ראוי בין הצורך להגן על צינעת הפרט לבין אינטרס הציבור התובע פומביות, וכך אמר השופט מצא (שם, 675):

" בשאלה זו שלוש הנחות יסוד שאין לגביהן מחלוקת: האחת, כי יעודה של ועדת הבחירה, על-פי תכליתו של חוק היסוד, הוא לבחור לכהונת שופטים במועמדים הטובים ביותר. השנית, שלציבור יש זכות לדעת מי המועמדים לכהן כשופטיו ולהעלות טענות כנגד בחירתו של מועמד בטרם יושלם הליך בחירתו. והשלישית, שכלל 15 (כלל סודיות-ההליך - מ' ח') מגביל זכות זו. העתירות כזכור הוגשו עוד בטרם הוסיפה ועדת הבחירה וקבעה את כלל 13א, הקוצב תקופת המתנה בין מועד בחירתו של מועמד לשפיטה לבין מינויו וקובע מתכונת להעלאת טענות נגד מינויו. הוספתו של כלל 13א מיתנה את הניגוד שבין כלל 15, המורה על סודיות, ולבין זכות הציבור לדעת את זהות המועמדים להתמנות כשופטים."

ובהמשך (שם, 677):

"ועדת הבחירה החליטה, כי הדרך הנכונה לאזן בין השיקולים המצדיקים חיסיון ולבין כיבוד זכות הציבור לדעת, מבעוד מועד, את זהות המועמדים להתמנות כשופטים, היא בקביעתו של כלל 13א. הנוסחה שאומצה בהחלטה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות."

ומהתם להכא; שמא נאמר: מהכא להכא.

16.להשלמה נוסיף ונזכיר כי ביני לביני שבה ועדת המינויים לשופטים ותיקנה את כללי עבודתה. כלל 13א בוטל ותחתיו נקבע הסדר אחר. לפי הסדר זה החדש, מתפרסמים שמות המועמדים קודם הדיון בוועדה, ותקופת ההמתנה אף היא זמנה הוא קודם אותו דיון; ראו: כלל 11ב לכללי השפיטה שפורסם בקה"ת לשנת תשנ"ז, 342. כללי הקאדים לא תוקנו במקביל, ודומה שראוי כי בעלי הסמכות - קרא: ועדת המינויים לקאדים בראשות השר לענייני דתות - תיתן דעתה לדבר. בין כך ובין אחרת, לא מצאנו בכלל 14 לכללי הקאדים לא פגם ולא סירכה.

17.מוסיף בא-כוח העותר וטוען, זו הפעם במיוחד לעניינו של ס"ק (ב) לכלל 14: גם אם אמרנו כי כלל 14(א) נקבע כדין ובסמכות, כך טוען הוא, אין כן דינו של כלל 14(ב). הואיל ושמותיהם של מועמדים לכהונת קאדי אינם מתפרסמים ברבים, אין איש מן הציבור קונה הזדמנות להתנגד למועמדות זו או אחרת קודם

החלטתה של ועדת המינויים. על רקע זה ניתן לקבל כי תוקנֶה לציבור זכות להתנגד למינויו של פלוני לכהונת קאדי לאחר החלטתה של הוועדה; והכל כדברו של כלל 14(א). לא כן דינו של כלל 14(ב): משהחליטה הוועדה לבחור בפלוני, פשוט הוא כי גמרה בדעתה, ואין כל הצדק כי יינתן לה לחזור בה מהחלטתה שלא בהסתמך על התנגדות שבאה מן הציבור. בוודאי כך, כאשר לא הובא לידיעת הוועדה כל מידע חדש מהותי. לענייננו שלנו נזכור, כי הוועדה חזרה בה (ברוב קולות) מהחלטתה לבחור בעותר להיותו קאדי, לאחר ששניים מחבריה ביקשו לדון באותה החלטה ולהופכה על-פיה.

18.עניין לנו בהחלטה של רשות בת-סמך, החלטה אשר בטרם נתגלגלה במעשה או בהחלטה אחרת, מבקשת אותה רשות לבטלה או לשנותה. הכלל המקובל הוא, כי רשות בת-סמך מוסמכת לשנות מהחלטתה, וכך דין הן לעניין הסמכות להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל והן לעניין סמכות מינוי. וכלשון הסעיפים 14 ו15- לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-:

"סמכות

מינוי

"סמכות

התקנה

14.הסמכה לעשות מינוי - משמעה גם הסמכה להתלות את תקפו, לבטלו, לפטר את מי שנתמנה או להשעותו מתפקידו."

15.הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה."

(להזכירנו כי "הוראת מינהל" היא, כדבר סעיף 3 לחוק הפרשנות: "הוראה או מינוי - לרבות הודעה, מודעה, רשיון, היתר וכיוצא-באלה - שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני פועל-תחיקתי"). כלל זה כפוף, כמובן, להקשר הדברים בחוק בו מדובר; וכלשון סעיף 1 לחוק הפרשנות: "אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". נוסיף עוד ונזכיר הלכה שנקבעה, ואשר לפיה תתפוש הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות גם במקום שחוק פלוני קובע הוראה ספציפית להליכי שינוי ותיקון מעשה-מינהל, והוא כאשר שתי ההוראות תוכלנה לרבוץ זו-בצד-זו ואין מחריד. ראו: בג"צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית נ' שר החינוך והתרבות פ"ד לה(4) 533, 539.

19.למותר לומר - הדברים ברורים מאליהם - כי סמכותה זו של רשות לשנות מהחלטה קודמת, כופפת עצמה לנסיבותיו של כל עניין ועניין, וכי חייבות שתהיינה נסיבות מיוחדות שתצדקנה שינוייה או ביטולה של החלטה האוצלת על זכויות הפרט. אכן, הרשות לא תעשה שימוש בכוחה זה מעשה-שיגרה, שהרי שומה עליה להביא במנין את אינטרס הפרט. הפרט זכאי להניח כי מחזיק הוא בידו החלטה סופית ומחייבת, ורשאי הוא להסתמך על אותה החלטה ולתכנן את מהלכיו על-פיה. אשר-על-כן לא תעשה רשות שימוש בסמכותה זו - לשנות מהחלטה קודמת האוצלת על אינטרס הפרט - אלא באותם מקרים בהם יגבר אינטרס הציבור על אינטרס ההסתמכות של הפרט. עמד על כך הנשיא שמגר בבג"צ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות על פי חוק הפסיכולוגים , פ"ד נ(4) 194, באומרו (שם, 203):

"השאלה היא, באילו נסיבות רשאי גוף מינהלי, ובמיוחד גוף מעין-שיפוטי, לחזור בו מהחלטתו, כאשר יש בשינוי כדי להרע את מצבו של הפרט. עומדים כאן שני אינטרסים הסותרים זה את זה: מחד גיסא, קיים האינטרס של הפרט לשמור על הזכויות שהתגבשו בידיו עקב החלטתה הקודמת של הרשות. זהו עיקרון הסופיות, המגן על האינטרס לפיו יש לשים קץ להתדיינויות; מאידך גיסא, עומד האינטרס הציבורי. לעיתים יהא זה אינטרס חשיפת האמת... ולעיתים יהיה זה אינטרס ציבורי אחר שהרשות מופקדת על הגנתו. על כן, ככלל, החלטה כאמור צריכה להיות סופית. האזרח זכאי לדעת היכן הוא עומד ביחסיו עם השלטון. אין לשוב ולהטרידו שוב ושוב באותו נושא.... לגישה כללית זו ייתכנו חריגים, המתירים לשנות את ההחלטה בנסיבות מסוימות. "

מלאכת השקילה והשיקול הינה מן המלאכות המורכבות והעדינות, לא-כל-שכן שהמאבק הנטוש בין אינטרס הפרט לבין אינטרס הכלל הינו מאבק דינמי המשתנה מעניין לעניין: על-פי מעמד הרשות, טיב הסמכות, מידת ההסתמכות של הפרט, הזמן שעבר מהחלטה להחלטה, עומקו של הפגם, ועוד כיוצא-באלה שיקולים הנאצלים והנגזרים מטובת הפרט, מזה, ומטובת הכלל, מזה.

20.הלכה החלה על מעשי-מינהל ככלל תחול גם על מעשי-מינהל שעניינם מינוי או בחירה של אנשים לכהונה ציבורית; בכפיפות, כמובן, להוראותיו הספציפיות של כל דין ודין. וכך, רשות המוסמכת לבחור או למנות אנשים לכהונה ציבורית, קונה סמכות - על דרך העיקרון - לחזור בה מהחלטתה לבחור בפלוני או למנותו לכהונה פלונית. ראו עוד והשוו: בג"צ 727/88 הרב

יצחק יוסף

עווד נ' זבולון המר,

השר לענייני דתות פ"ד מב(4) 487, 492-491 (מפי השופט ברק).

21.על דרך הכלל, רשות מוסמכת לא תחזור בה מהחלטתה אם לא חל שינוי בנתוני-העובדה שלעניין. ואולם הכוח לשנות מהחלטה קודמת אינו תולה עצמו בשינוי הנסיבות; ואין זה תנאי-בלעדיו-אין לשינוי החלטה כי חל שינוי בנתוני-העובדה. בנסיבות מתאימות - נסכים: בנסיבות חריגות - יכול גוף שיחזור בו מהחלטתו לבחור בפלוני או למנותו לכהונה פלונית, גם כאשר מתבקשת - שמא נאמר: מתחייבת - הערכה מחדש של הנתונים שלעניין. מקום שאינטרס הציבור מחייב זאת, יוכל גוף לחזור בו מהחלטה שעשה גם אם לא נשתנתה אלא הערכת מישקלם של הגורמים המושכים לצדדים. אמר על-כך הנשיא שמגר בבג"צ שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה פ"ד לט(1) 309, 336-335:

"היציבות, הנדרשת מן ההחלטה המינהלית, איננה באה לשרת את פעולתו התקינה של המינהל דווקא. עיקרה ההגנה על זכויות שהוקנו לפרט, ואף אם לא הוקנו זכויות, חיוני להגן על הפרט מפני שינויים שרירותיים של הגישה, הנעה ונדה ללא סיבה סבירה.

אולם האינטרס הציבורי אינו יכול לצאת מקופח, כי הוא אינו רק אינטרס של הכלל כמסגרת מאורגנת שלמה ורבת כוח אלא גם מייצג את מכלול האינטרסים של פרטים רבים, שהם הציבור על כל מרכיביו. בדרך כלל לא תינתן גושפנקא לשינוי בגדר שיקול מחדש גרידא של אותם נתונים ממש, אולם יכולים להיות חריגים, הנובעים מהתגברותו של האינטרס הציבורי על אינטרס צר יותר. על אחת כמה וכמה אפשרי הדבר, אם נשתנו הנסיבות מאז קבלת ההחלטה הראשונה. הווה אומר, אם מתחייבת הערכה מחדש של העובדות, או אם נתגלו נתונים חדשים לרבות לקחים חדשים המצדיקים עיון מחדש כאמור, או אפילו אם התוצאות של ההחלטה הקודמת מחייבות בדיקה חוזרת. עלולות להיווצר נסיבות, בהן תהיה זו פגיעה בציבור בכללותו ולעיתים אף בבטחונו, אם ייראו את ההחלטה הקודמת כהכרעה, המקפיאה את כוח ההחלטה של הרשות."

22.לא מצאנו במה נשתנה ענייננו מעניינים אחרים, שבכל שאר עניינים מוסמכת רשות - על דרך העיקרון - לחזור בה מהחלטה שעשתה, ואילו בענייננו לא תהא מוסמכת לכך. נוסיף ונחזק: ההלכה הכללית היתה תופשת בענייננו גם לולא הוראת כלל 14(ב), וועדת המינויים רשאית ומוסמכת היתה לחזור בה מהחלטה שעשתה ובלבד שנסיבות העניין הצדיקו כי כן תעשה. אינטרס הציבור הוא - אינטרס נעלה - שהטובים-מכל יילכו לשיפוט. ובמקום ששגגה יצאה מלפניה - ולו ברשלנות - אינטרס מן המעלה העליונה הוא כי יינתן לוועדת המינויים לתקן את המעוות, ולא ייאמר "שבשתא כיוון דעל - על".

אכן כן: לא נוכל - אף לא נסכים - להעלים עין מן האינטרס הנוגד, אינטרס היחיד לקיים את בחירתו או את מינויו; שאם נעשה כל שצריך היה להיעשות ודבר המינוי אף נודע ברבים, חובה היא המוטלת עלינו לעשות כמיטבנו לכיבודו של אינטרס ההסתמכות. בוודאי חובה נעלה היא המוטלת עלינו שלא נלבין פניו של אדם ברבים. וכך אפשר אמנם שיהיה בנסיבותיו של עניין פלוני או אלמוני. ואולם, על דרך העיקרון אין כל טעם שלא נכיר לוועדת המינויים סמכות לחזור בה מהחלטתה כל עוד לא נבלעה החלטתה בהחלטה נעלה הימנה. נוסיף ונזכיר הלכה שנקבעה בבג"צ 5621/96, בג"צ 1366/97 מיכה הרמן - ראש עיריית אופקים ואח' נ' השר לענייני דתות (טרם פורסם), ולפיה כל עוד לא שלם מינויו של פלוני כחבר במועצה דתית, אין הוא קונה מעמד לתקוף את מחיקתו מרשימת מועמדים לחברות במועצה.

23.בהקשר החלטתה השניה של ועדת המינויים טען בא-כוח העותר טענות נוספות, אך לא מצאנו צורך ועניין להידרש להן.

האם נפל פגם בשיקול דעתה של וועדת המינויים?

24.משנמצא לנו כי כלל 14 לכללי הוועדה נקבע כדין ובסמכות, השאלה הנותרת אינה אלא אם ועדת המינויים שקלה בדעתה כראוי שעה שהחליטה לחזור בה מהחלטתה לבחור בעותר להיותו קאדי.

25.עיון בפרוטוקול ישיבתה של ועדת המינויים ילמדנו כי שני טעמים עיקריים הניעו אותה לחזור בה מהחלטתה. נעמוד על שני טעמים אלה, אחד לאחד.

טעם אחד היה זה, שהשכלתו של העותר אין די בה. מסתבר כי השכלתו הפורמלית של העותר מסתכמת ב11- שנות לימוד בבית-ספר, והוועדה סברה כי אין די בכך. ובלשון שני הקאדים, חברי הוועדה, שהעלו טעם זה לביטול ההחלטה הראשונה:

"המועמד סיים אחת-עשרה שנות לימוד בלבד, ואין ברמת השכלה כזו די למי שמבקש לשמש קאדי ואפילו לא למי שמבקש להתמנות לתפקיד מורה".

(קודם שנמשיך בדרכנו נמחה בתוקף על המשתמע מדברים אלה באשר לתנאי-כשירותו הראויים של מורה; ולא בשם המורים נמחה אלא בשמנו-שלנו. שהרי המורים אמורים להשכיל ולחנך, ודמותם של ילדינו ונכדינו תהא כדמות הוריהם ומוריהם. וכמאמר-חכמים: בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַאֲבוּהַּ - הבן הוא רֶגֶל אביו, קְרָא: כאב כן בנו. ואנו נוסיף: וכמורה כן תלמידו).

והטעם השני: בהתאם לכלל 8(5)(א) לכללי הוועדה, חובה הוטלה על יושב-ראש ועדת המינויים להניח לפני הוועדה את חוות-דעתם של נשיא בית הדין השרעי לערעורים ושל ראש בית הדין השרעי האזורי במחוז מגוריו של המועמד. מטעמים שלא הובררו לנו, לא הובאו לוועדה חוות-דעת של שני קאדים מכובדים אלה, והוועדה החליטה את החלטתה הראשונה בלא שידעה מה דעתם על מינויו של העותר לכהונת קאדי. ביני לביני הונח לפנינו מכתב שכבוד הקאדי אחמד נאטור, נשיא בית הדין השרעי לערעורים, חתם עליו ביום 18 באוגוסט 1998. מסתבר כי הנשיא נאטור מתנגד בכל תוקף למינויו של העותר לכהונת קאדי; ולדבריו "... אין למר עאבד השכלה דתית-מקצועית או אחרת אשר תכשירו לתפקיד קאדי שרעי ... אין צריך לומר עוד כי מי שנעדר הכשרה אקדמית מתאימה ותכונות המתחייבות מתפקיד השיפוט אין מקומו במערכת השרעית". דברים כדורבנות, חדים כתער. כן היא דעתו של הקאדי חסן חוסין אסדי, קאדי בית הדין השרעי בנצרת, הקובע במכתבו מיום 31 באוגוסט 1998 כי "יש למנות לתפקיד רב חשיבות ורב מעלה [של קאדי] אדם מתאים" וכי "אינני יכול לראות במר עאבד, אדם מתאים לתפקיד קאדי בישראל".

26.היש במישקלם המצטבר של טעמים אלה - החופפים בחלקם זה-את-זה - כדי להצדיק את החלטתה של הוועדה לבטל את בחירתו של העותר לכהונת קאדי? נדייק: האם החלטתה השניה של ועדת המינויים - לחזור בה מהחלטתה הראשונה - לוקה באי-סבירות כדי-כך שתצדיק את התערבותו של בית-המשפט לביטולה? התשובה על השאלה היא, שלא הוכח להנחת דעתנו כי בהחלטה השניה נפל פגם המצדיק כי נורה על ביטולה.

לא נוכל להעלים עין, כמובן, מעוגמת-הנפש שהליך הביטול הסב לעותר. העותר הינו כיום אדם כבן חמישים ושש, וכשנתיים ימים - למן יום 2 ביוני 1996 ועד יום 5 באפריל 1998 - שמר באמתחתו כתב-בחירה לכהונת קאדי. והנה עתה מודיעים אותו, על לא-עוול-בכפו, כי הדפוס שעל הנייר כמו דהה ונעלם, כי כתב-הבחירה הפך נייר חלק אין בו דבר. נזכור כי העותר לא כיחד דבר מן הוועדה, וכי כל הנתונים על השכלתו היו לפניה למתחילת הדיונים. יתר-על-כן: יש להניח כי עם החלטתה על בחירתו, החל העותר מטהר עצמו לקראת כניסתו לטרקלין-של-שופטים: ציצמם את עיסוקיו כטוען שרעי - לדבריו הפסיק את עיסוקו זה לחלוטין - ובכך נשא בנזק-של-ממש. ועל כל אלה: יש להניח כי העותר איש מכובד ורצוי הוא לרוב אחיו בקהילתו, וכל קטן יבין כי ביטול החלטת המינוי היה בה - ויש בה - כדי להלבין את פניו ברבים.

למרות כל זאת - ועם כל הצער שבדבר - אינני רואה מנוס ממסקנה כי לא נוכל להתערב בהחלטתה של ועדת המינויים. אין ספק-ספיקא בליבי, כי לו ידעה בזמנו את דעתם של שני הקאדים הנכבדים - כנדרש בכללי המינויים - לא היתה הוועדה מחליטה להמליץ על מינויו של העותר לכהונת קאדי. פגם זה שנפל בהליכים הוא כה מהותי, עד שיכול הטוען לטעון כי שומה היה על הוועדה לבטל את החלטתה מחובת הצדק (ex debito justitiae) - על-שום שלא שמעה את דעתם של מי שהיתה חייבת לשמוע.

27.דבר אחרון: טוען העותר כי אין סבירות בהחלטה לפוסלו אך באשר נעדר הוא השכלה אקדמית. כלל 11 לכללי הוועדה קובע אחד-עשר מיבחנים לבחירתו של פלוני לכהונת קאדי ("תכונות עיקריות" כלשון הכלל), ומיבחן של השכלה פורמלית אינו נמנה עימהם. זאת ועוד, כך טוען העותר: אחד מאותם מיבחנים הוא "ידע או יכולת לימוד השריעה המוסלמית", ואולם בתכונה זו ניחן הוא. ומשידענו כך, מוסיף הוא טוען, ממילא כשיר הוא לכהונה הרמה של קאדי.

טענה זו אינה מקובלת עלינו. נסכים כי העותר כשיר להתמנות קאדי על-פי חוק הקאדים, שכתנאי-הכשירות הקבוע בסעיף 2(1) לחוק הינו "בעל הכשרה מתאימה בדין השרעי". ועוד נסכים, כי כללי הוועדה אינם תובעים השכלה אקדמית כתנאי מוקדם למינוי. ואולם גם אם כשיר הוא העותר לכהונת קאדי על-פי חוק הקאדים; וגם אם ניחן הוא בתכונות התרומיות המנויות בכללי המינויים; עדיין אין בכל אלה כדי לחייב את מינויו לכהונת קאדי או כדי לפסול את ההחלטה על ביטול בחירתו בידי ועדת המינויים. ועדת המינויים קנתה שיקול-דעת - לעת החלטה אם למנות את פלוני או שלא למנות את אלמוני לכהונת קאדי - ואין לא בחוק ולא בכללי הוועדה כדי להצר את סמכותה זו. ראו והשוו: פרשת עווד , לעיל. אנו, אין לנו אלא לשבח את נשיא בית הדין השרעי לערעורים על-אשר תובע הוא כי מועמד לכהונת קאדי בישראל יהיה בעל הכשרה אקדמית. כך תעלה רמת הקאדים מעלה-מעלה, לתפארתם ולתפארת המדינה.

על כל אלה נזכור, כי אין אנו יושבים כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת המינויים. בית-המשפט לא יתערב בהחלטתה של ועדת המינויים לקאדים - הוא הדין בוועדת המינויים לשופטים, לדיינים ולקאדי מד'הב - אלא בנסיבות יוצאות-דופן של חריגה מסמכות או בהתגנב שיקולים זרים אל שיקולי הוועדה. בענייננו לא נמצא לנו כי ועדת המינויים חרגה מסמכותה. ואשר לשיקולים זרים, אף לא נטען לפנינו כי אלה באו בין שיקולי הוועדה.

28.אציע לחברי כי נדחה את העתירה אך בה-בעת לא נעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט י' קדמי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין.

היום, ד' בכסלו התשנ"ט (23.11.98).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

97071930. G09