בג"ץ 7201/97 דב בשירי נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בשתי עבירות של החזקת סם לשם צריכה עצמית ובעבירה אחת של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. דינו נגזר לעונש מאסר בפועל של שבעה חודשים, ומאסר על תנאי של חצי שנה למשך שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה על פקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג1973-, למעט עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית. המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בית המשפט ציין כי המעשה בו הורשע המבקש - חמור הוא, ונוכח קיומו של עבר פלילי אין בעונש שהוטל כדי להצדיק את התערבותו.

2.על פסק דין זה מונחת בפני בקשת רשות ערעור. טוען המבקש, כי יש להקל בעונשו, שכן נסיבותיו האישיות הקשות, שעיקרן מצבו הבריאותי הקשה, נכותו ומוגבלותו צריכים להביא להקלה בעונשו. כן מציין המבקש, כי אין לו עבר פלילי משנת 1982, וכי הוא למד לקח מספיק מהרשעתו והישיבה בין כתלי בית האסורים.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כבר נפסק בעבר, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה בכדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה. לא מצאתי בנסיבות המקרה דנן את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש ולכן דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.