בג"ץ 7247/00 אלי נחום נ. לשכת עורכי הדין בישראל

1.העותר הינו מתמחה, אשר התמחותו אושרה על ידי לשכת עורכי הדין והוא בצע אותה תחת הדרכתה ופיקוחה של עורכת דין רות בר.

מן העובדות אשר הובאו בפנינו, עולות העובדות הבאות, החשובות להכרעה במחלוקת אשר בין בעלי הדין. העותר החל את ההתמחות ביום 25.10.99, וזו היתה למשך שנה, דהיינו עד 24.10.99. בפועל, נטל העותר חופשה למשך תקופה מצטברת של 9 ימים, ובנוסף לכך יצא לחופשה ביום 21.9.00. בהתחשב בהפחתת ימי שישי ושבת בהם לא התקיימה עבודה במקום העבודה של המאמנת של העותר, ובימי חג בתקופה מיום 21.9.00 עד 24.10.00 - ימי החופשה שנטל העותר בתקופת ההתמחות אינם עולים על 30 ימים.

2.העותר מדגיש עובדה זאת, נוכח האמור בהוראת סעיף 11(א) לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), התשכ"ב1962- ( להלן: הכללים ), על פיה:

"לא ייעדר מתמחה ממקום התמחותו יותר משלושים יום בשנת התמחות".

על פי סעיף 35(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, תקופת ההתמחות תהיה שנים עשר חודשים. לטענת העותר, משהיה רשום כמתמחה משך 12 חודשים ולא נעדר ממקום ההתמחות יותר משלושים ימי עבודה, הרי שהוא מקיים את תקופת ההתמחות הנדרשת, מבחינת אורכה, ולפיכך יש להתיר לו לגשת לבחינת לשכת עורכי הדין האמורה להתקיים ביום 26.10.00.

3.עמדת לשכת עורכי הדין שונה. טענתה היא, שמכיוון שמ21.9.00- עד 24.10.00, משך 33 ימים, לא עסק העותר בפועל בהתמחות, לא מתקיימים בו תנאי הדין לעניין אורך תקופת ההתמחות. בעניין זה, מדגישה הלשכה את אורך התקופה הרצופה בה לא עסק העותר בהתמחות, אפילו שבמשך תקופה זו היו ימי חגים וכן ימי שישי ושבת, אשר על פי אישור הלשכה את התמחותו לא חייב היה העותר לעבוד בהם.

המשיבה הסכימה שהעתירה תידון כאילו הוצא צו על תנאי וכי תשובתה תיחשב כתשובה לצו על תנאי, וכך אנו מחליטים.

4.הגענו למסקנה כי דין העתירה להתקבל, ואנו מחליטים לעשות את הצו על תנאי להחלטי, במובן זה שהעותר יחשב כמי שהשלים את תקופת ההתמחות ועל כן הוא זכאי לגשת לבחינה המתקיימת ביום 26.10.00.

מסקנתנו זו מעוגנת, בין היתר, בכך שעל פי סעיף 11(א) לכללים, נקבעו ימי ההעדרות המותרים למתמחה משך שנת התמחותו, והעותר לא חרג מהאמור בו. ימי ההעדרות המותרים בסעיף 11 לכללים, על כל הוראות הסעיפים הקטנים אשר בו, באים להצביע על מספר הימים המכסימלי המותר בהעדרות מתקופת ההתמחות, ומי שבמשך שנת התמחות נעדר מספר ימים שאינו עולה על המותר, יחשב כמי שמלא את תנאי ההתמחות מבחינת אורך התקופה. משאושרה לעותר התמחות למשך חמישה ימים בשבוע ומספר ימי שישי, שבת וימי חגים בשנה ידוע הוא, הנחה היא שעמידה בתנאי סעיף 11 יש בה לענות על תנאי אורך תקופת ההשתלמות. משמעות הנחה זו היא, שמספר הימים הנותר למי שנעדר לא יותר משלושים ימי חופשה ועבד בכל יתר ימי השבוע בהתאם לאישור הלשכה (אשר עליהם לכלול לפחות 36 שעות התמחות בשבוע), עונה על הדרישות שראה מתקין הכללים כתקופת ההתמחות הנדרשת מכל מתמחה.

קביעה על פיה דינם של ימי העדרות בסוף התקופה של ההתמחות להיספר כשהם כוללים גם ימי חגים שישי ושבת, יש בה הפליה בין מתמחה למתמחה (בהתאם למועד החופשה שנוטל כל אחד מהם) ויש להניח שהמחוקק ומחוקק המשנה לא התכוונו לכך.

סיכומם של דברים, העתירה מתקבלת כאמור לעיל. בנסיבות המקרה, והואיל וטרם נפסק עד כה בנושא המחלוקת אשר בין בעלי הדין, אין צו להוצאות.