בג"ץ 7264/02עיוב יעקוביאן נ. מדינת ישראל

לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו הוגש כתב אישום נגד המבקש, באשמת הפרתה של הוראת סעיף 9א(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: החוק), האוסר – תוך הפנייה לסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- 1948 (להלן: הפקודה) – על בעל חנות לסחור בחנותו בשבת. זאת, לאחר שביום ו', ה-25.8.00, בשעה 22:10 ערכו פקחי משרד העבודה והרווחה ביקור בחנותו שבעיר רמת-גן ומצאו כי מתנהל בה מסחר.

בית-הדין האזורי (השופטת שרה מאירי) הורה על ביטול כתב האישום, לאחר שמצא כי העובדות הנטענות בו אינן מגלות אשמה. את מסקנתו זו ביסס בית-הדין האזורי על פירושו למונח "שבת" שבחוק. בית-הדין האזורי קבע, כי הואיל והמונח אינו מוגדר בחוק או בפקודה, יש לראותו כמתייחס ל"יום", כהגדרתו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, דהיינו – 24 השעות מחצות הלילה, שבין הימים הששי והשביעי בשבוע, ועד חצות הלילה שאחריו. מאחר, שכאמור, האישום מייחס למבקש הפעלת עסק ביום ו' בשעה 22:10, הרי שלא נעברה כל עבירה.

על פסק-דינו של בית-הדין האזורי ערערה המדינה לבית-הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את הערעור, השיב את כתב האישום על כנו והחזיר את ההליך לבית-הדין האזורי. בית-הדין הארצי (הנשיא סטיב אדלר והשופטים נילי ארד ושמואל צור) קבע, כי למונח "שבת" יש לתת את המשמעות הרווחת בקרב הציבור בישראל – שהיא גם משמעות הביטוי על-פי מסורת ישראל – ולפיה חלה השבת משקיעת החמה בערב יום ו' ועד צאת הכוכבים במוצאי היום השביעי בשבוע.

נגד קביעתו זו של בית-הדין הארצי לעבודה מופנית הבקשה שבפניי. בגדרה טוען המבקש, כי החוק והפקודה עושים שימוש במונח "יום" בצמידות למונח "שבת", ועל-כן יש להבחין בין המושגים "יום השבת", שהוא לדדו של המבקש – ולטענתו, גם לגבי דדו של רוב הציבור בישראל – היום השביעי בשבוע ותו לא, לבין המושג "שבת" במשמעות הקבועה לו במסורת היהודית. עוד טוען המבקש, כי תכלית החוק הינה תכלית סוציאלית, שעיקרה הגנה על מנוחת העובד באמצעות קביעת יום מנוחה שבועי, וכי הוראות החוק אינן מכוונות להדגשת צביונו הדתי של יום המנוחה או לשמירה על קדושת השבת. לבסוף נטען, כי הוראותיהם של חוק יסוד: חופש העיסוק ושל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייבות מתן פרשנות מצמצמת לחקיקה המגבילה את חירות האדם, ובפרט כשבאיסור פלילי עסקינן.

איני רואה מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור, שכן פסק-דינו של בית-הדין הארצי – אשר תיקן את הטעות הברורה על-פני הדברים שמגלה קביעתו של בית-הדין האזורי – אינו מצריך עיון ובדיקה מחדש על-ידי בית-משפט זה. פשיטא, והדבר נהיר לכל, כי את המונח "שבת" יש לפרש לאור המשמעות הנודעת לו במורשת ישראל.

אף לשונו של סעיף 18א לפקודה, שבו מוזכרת השבת בכפיפה אחת עם מועדי ישראל ובקשר ל"עדה" היהודית, אינה מאפשרת מסקנה אחרת. יתר-על-כן, מבחינת תכליתו של החוק ברור, כי אין להעניק למונח "שבת" פירוש אחר, שהרי המחוקק – באוסרו על הפעלת בתי עסק בשבת – ביקש לייחד מועד זה, לאור משמעותו במסורת ישראל, כיום מנוחה ושבתון. ראו דברי הנשיא משה זילברג בע"פ 217/68 יזראמקס נ' מדינת ישראל , פ"ד כב(2) 343, בע' 357-355; דברי השופט צבי ברנזון שם , בע' 361; דברי הנשיא שמעון אגרנט בבג"צ 287/69 מירון נ'

שר העבודה ואח' , פ"ד כד(1) 337, בעמ' 349; ודברי הנשיא מאיר שמגר בבג"צ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה , פ"ד מז(3) 192, בע' 234.

לא ראיתי לדון בשאלת היחס שבין האיסור על מסחר בשבת לבין הוראותיהם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שכן שאלה זו חורגת מגדריה של בקשה זו.

הבקשה נדחית.