בג"ץ 7271/02 עזבון המנוח עמאד מזארעה נ. אריה חברה לביטוח בע"מ

בפניי בקשה למחיקת חלק מהודעת הערעור בערעור שבכותרת.

1.הבקשה מופנית נגד חלק ב' של הודעת הערעור, אשר עניינה הוא בשאלת היותה של התאונה נשוא ההליך "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ההחלטה נשוא הטענות שבחלק זה בהודעת הערעור ניתנה ביום 16.10.01. הודעת הערעור הוגשה ביום 25.8.02. על רקע זה, טוענים המשיבים כי הודעת הערעור, לעניין חלק ב' האמור, הוגשה באיחור רב, ועל כן דינה להימחק.

2.השאלה הראשונה אשר יש להתייחס אליה היא האם, לעניין זה, ההחלטה מיום 16.10.01 הינה פסק דין או החלטה אחרת. נפקות ההבחנה נעוצה בכך, שעל פי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בעל דין לערער על החלטות אחרות הניתנות במהלך הדיון, כאשר מגיע המועד לערער על פסק הדין הסופי. לעומת זאת, מקום בו המדובר בפסק דין (ולו פסק דין חלקי), המועד להגשת הערעור הוא 45 ימים מהמצאת ההחלטה לידי בעל הדין.

סמכותו של בית המשפט להוציא פסק דין חלקי קבועה בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי. בתקנה זו נקבע, כי "בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור."

המבחן העיקרי המשמש להבחין בין החלטה אחרת לבין פסק דין חלקי, הוא מבחן הסעד. בהפעילו מבחן זה, בוחן בית המשפט "האם ההחלטה שניתנה סגרה סופית את השאלה הקשורה באחד הסעדים הסופיים המבוקשים" (דברי כב' השופטת ביניש בבש"א 375/97 קדם נ' בלום , תקדין עליון 97(1) 99). על מבחן זה נאמר, כי הוא

"..... מהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים.

כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד".

(דברי כב' השופטת דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354).

3.על פי מבחנים אלה, החלטת בית המשפט מיום 16.10.01, בה נשללה עילת התביעה של המערערים בגין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הינה פסק דין חלקי. החלטה זו הינה החלטה סופית בכל הנוגע לעילה האמורה. היא שוללת מן המערערים סעד (עיקרי) אותו תבעו בכתב תביעתם. המדובר בפסק דין לכל דבר ועניין. אגב, גם בשלב קודם של ההליך, עת הכריע בית המשפט כי אין מדובר בתאונת דרכים, ראו הכל בהחלטתו "פסק דין", והמערערים אף הגישו ערעור בזכות לבית משפט זה (ע"א 3737/98).

אכן, טענות המערערים כי מדובר בהחלטה אחרת, ולא בפסק דין, נטענות בשפה רפה. אין בהן כדי לשכנע כי כל שעשה בית המשפט בהחלטתו מיום 16.10.01 היה לקבוע מנגנון עזר לחישוב נזקי המערערים. אמנם, נכונה טענת המערערים כי העילה אשר בית המשפט מכיר בה (או דוחה אותה) משליכה על היקף הפיצוי אשר בית המשפט יוכל לפסוק בסופו של יום, ועל מרכיביו. הכרה בעילה לפי חוק אחד אינה מעניקה בהכרח פיצוי זהה לעילה לפי חוק אחר, אשר תכליתו והיקף הפיצוי בגידרו יכול ויהיו שונים. באופן דומה, פיצויים לפי עילה חוזית, העשויה להוות בסיס לפיצויי קיום, אינם זהים לפיצויים לפי עילה נזיקית, אשר בדרך כלל אינה מבססת פיצויי קיום. ברם, בכך אין כדי לשנות מן ההלכה, לפיה דחיית עילה אחת או יותר מעילות התביעה היא בבחינת פסק דין חלקי. אכן, דחייה כזו פירושה שלילה, סופית, של הסעד המבוקש או חלקו. שלילה כזו היא בבחינת פסק דין, ולו חלקי. כך הוא גם במקרה שבפניי. אכן, אין חולק כי שלילת העילה לפי חוק הפיצויים על פי ההחלטה מיום 16.10.01 פירושה כי המערערים יהיו זכאים לפיצוי נמוך יותר. משכך, ברור כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.10.01 היא פסק דין.

4.מן המסקנה לעיל עולה, כי הערעור על ההחלטה מיום 16.10.01 הוגש באיחור. האם יש מקום להאריך את המועד להגשתו?

לשם הארכת המועד נדרש "טעם מיוחד" (תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי). לטענת המערערים, יש למצוא טעם מיוחד למתן הארכה בכך שהם סברו, במהלך הדיון, כי בסוף הדרך תהא נתונה להם הזכות לערער גם על ההחלטה מיום 16.10.01, וכי הם העמידו את בעל הדין שכנגד על כוונה זו לכל אורך ההליך.

אילו היו המערערים מניחים תשתית מספקת לטענה זו, היה בכך כדי לסייע לעניינם, שכן הדבר היה עשוי לשלול מבעל הדין שכנגד ציפיה לסופיותה של ההחלטה מיום 16.10.01. ברם, בדיון שהתקיים בפניי, כמו גם מכתבי הטענות שהגישו הצדדים, עלה כי אין ביד המערערים להניח תשתית מספקת לטענה. אין בטענת המערערים גם כדי להפריך את טענתו הברורה של בא כוח המשיבים, כי המשיבים היו משוכנעים, במהלך ההליך, כי ההחלטה מיום 16.10.01 אינה עומדת עוד על הפרק, וכי היא סופית, ובהתאם לכך אף כלכלו את צעדיהם.

המערערים טוענים, כי ניהלו את ההליך והגישו ראיות על יסוד ההנחה האפשרית, כי החלטת בית המשפט אשר שללה את העילה לפי חוק הפיצויים תשונה, ועל כן יתכן שהפיצויים יחושבו לפי חוק הפיצויים. בטענה זו מקופלת טענה נוספת של המערערים, והיא כי היה בדרך פעולה זו של המערערים כדי להעמיד את המשיבים על הכוונה לערער על ההחלטה מיום 16.10.01 בסופה של הדרך. דא עקא, מעיון בפרוטוקולי הדיון בבית משפט קמא מן הימים 11.6.02 ו-2.7.02 עולה, כי המשיבים התנגדו לקבלת ראיות העשויות להיות רלוונטיות לפי חוק הפיצויים, וכי ככלל עמדתם התקבלה על ידי בית המשפט. במצב זה, לא אוכל לקבוע כי המשיבים הבינו מדרך ניהול ההליך כי המערערים מתכוונים לערער, בסוף הדרך, על ההחלטה מיום 16.10.01. לכאורה מתיישבת עמדת המשיבים יותר דווקא עם טענתם, כי ראו בהחלטה האמורה החלטה סופית, אשר המשך ניהול ההליך נגזר מן ההכרעה שבה.

לא נעלמה מעיני הצהרת עו"ד חליחל, ב"כ המערערים, מיום 11.6.02, לפיה "אנו עומדים לערער על החלטת בית המשפט". ברם, איני סבור כי הצהרה זו, אשר באה יותר מ-7 חודשים אחרי מתן ההחלטה מיום 16.10.01, יכולה לשלול בדיעבד את הציפיה האיתנה שרכשו המשיבים במשך חודשים, לפיה לא יוטרדו עוד בעניין זה. בהעדר תשתית נוספת המעידה על כך שהמשיבים הועמדו על כוונה לערער בתוך תקופת המועד להגשת ערעור או בסמוך לה, איני סבור כי ראייה בודדת זו יכולה לשמש טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת ערעור כנגד ההחלטה מיום 16.10.01.

5.אף כי הדבר לא נטען על ידי המערערים, שקלתי, האם אין מקום לראות, בנסיבות העניין, בעצם העובדה שבפניי בית המשפט תלוי ועומד ערעור, משום טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור גם על ההחלטה מיום 16.10.01. בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. הארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה האמורה מרחיבה את יריעת ההתדיינות במידה ניכרת, שכן היא מעלה על הפרק שאלות משפטיות ועובדתיות אשר כלל אינן מתעוררות בהעדר ערעור על ההחלטה האמורה. דומה גם, כי עניין זה הוא בעל משקל ונפח משמעותיים, ביחס לעניינים אחרים העולים בהודעת הערעור. במצב זה, ובהעדר הסבר סביר לאי הגשת ערעור במועד, ונוכח מידת האיחור בהגשת הערעור, אשר הביאה לרכישת ציפיה חזקה מצד המשיבים כי לא יוגש עוד ערעור בעניין, איני סבור כי ניתן למצוא במקרה זה טעם מיוחד למתן ארכה, המעוגן בהלכה בדבר "עניין תלוי ועומד" (ראו בן נון, הערעור האזרחי תל אביב, 1997, עמוד 197).

סוף דבר. הבקשה למחיקת חלק מהודעת הערעור מתקבלת. בהתאם לכך, יגישו המערערים תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו הודעת ערעור מתוקנת, ממנה יושמט חלק ב' של הודעת הערעור הנוכחית. הודעת הערעור הנוכחית תוצא מתיקי השופטים ותתוייק בתיק הכללי. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.