בג"ץ 728/06 ג'יי-סי הלת' קר בע"מ נ. מנהלת המכון לביקורת ותקנים של חומרי

1.

לפני בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות בגין ההליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 23.1.06) היה בבקשת העותרת, יצרנית מקורית של תכשירים ("אתיים"), כי המשיבה 1 (להלן: המשיבה) תמנע מהצגת מידע מסחרי סודי שנמסר למשיבה על ידי העותרת, לצדדים שלישיים, ובעיקר למבקשי הרישום של תרופות גנריות. כמו כן, דרשה כי יימסר לה מידע בכל הקשור בשימוש במידע הסודי שלא למטרה לשמה הוא נמסר, וכי יערך לה שימוע לפני מסירתו לאחר. לבסוף, נתבקש על ידי העותרת כי עד לגיבושו של נוהל המסדיר את נושא סודיות המידע המצוי אצל המשיבה, כפי שזו התחייבה לגבש במסגרת בג"ץ 7796/05 לונדבק ישראל בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות ואח' , (לא פורסם, 24.11.2005), יאסר על המשיבה לעשות שימוש במידע המסחרי הסודי הנוגע לעותרת המצוי ברשותה. בהמשך לעתירה זו ניתן ביום 23.1.06 צו ביניים המונע העברת המידע המסחרי הסודי. בתגובתה המקדמית של המשיבה לעתירה מיום 29.3.06, ביקשה המשיבה לדחות את העתירה. נטען כי, ככלל יש בעתירתה של העותרת חזרה על הטענות אשר הועלו בעניין לונדבק לעיל וכי לאורו החלה המשיבה את עבודתה על גיבוש הנוהל הסופי והיא אף נמצאת סמוך להשלמתו. כמו כן, טענה המשיבה, כי ככלל לא נעשה כל שימוש לא ראוי במידע סודי של העותרת או של יצרני תרופות אתיים אחרים. בהמשך נתקיימו בתיק הליכים שונים שאינם מענייננו. ביום 18.12.08 הודיעה המשיבה כי ביום 16.12.08 נכנס לתוקף נוהל השמירה על סודיות בתיקי רישום, הנוגע לנסיבות כפי אלו שבעתירה דנן, ועל כן דין העתירה להידחות. בהמשך לכך, וביום 30.12.06, הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה וכן בקשה להשית הוצאות על המשיבה. ביום 1.1.09 החלטתי על מחיקת העתירה. נותר עניין ההוצאות. לטענת העותרת העתירה התייתרה רק מרגע פרסומו של הנוהל ביום 16.12.08 בעוד העתירה דנן תלויה ועומדת. כמו כן, טוענת העותרת, כי ההצדקה להטלת חיוב בהוצאות על המשיבה נובעת מן התקופה הארוכה שנזקקה לה המשיבה לצורך השלמת הנוהל כאמור. בנוסף, טוענת העותרת, כי עד להגשת העתירה ולמועד פרסום הנוהל, לא זכו להתייחסות עניינית טענותיה ובקשותיה לקבלת התחייבות ברורה על אי שימוש במידע המסחרי הסודי שמסרה למשיבה. בה בעת, תחת צו הביניים רשמה המשיבה תכשירים בלא שימוש במידע סודי ומכאן שלא היתה מניעה להיעתר לבקשותיה ודרישותיה בעניין חיסיון המידע עוד קודם להגשת העתירה. על כן לא היה מנוס מהגשת העתירה והמדובר בעתירה מוצדקת. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, העותרת לא הביאה כל צידוק לעתירתה שכן עוד טרם פתיחתו של ההליך שבכותרת החלה המשיבה בגיבושו של הנוהל האמור וכי בכל מקרה טענה המשיבה עוד בתגובתה המקדמית לעיל (מיום 29.3.08) כי לא נעשה שימוש לא ראוי במידע סודי של העותרת. המשיבה לא חזרה מעמדתה לאורך ההליך כולו, ואין עילה לחייבה בהוצאות בגין השלמת הנוהל באיחור מה, שעה שלא נתבקש כלל סעד בנדון במסגרת העתירה. לבסוף ביקשה המשיבה לחייב את העותרת בהוצאות בגין בקשתה זו.

2.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות כנגד המשיבה בהליך זה, להידחות. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה ל בית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. כלום עומדת העותרת בתנאים אלו? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. יצוין תחילה, כי העותרת לא קיבלה את הסעדים לה עתרה. לא הוקנתה לא זכות שימוע ולא נקבע כסעד סופי כי אין לעשות כל שימוש במידע אותו מסרה במסגרת רישום תכשיריה. די בכך בכדי להביא לדחיית הבקשה. אך מעבר לכך: המחלוקת הבסיסית בין העותרת למשיבה הינה סביב זכותה של המשיבה לעשות שימוש בחלק מן המידע שנמסר על ידי העותרת ויצרניות מסוגה, במסגרת קביעת האיכות של מוצרים גנריים מתחרים. כעולה מן החומר שלפני, עוד קודם להגשת העתירה (בתכתובת עם העותרת) וכן במהלך העתירה; לא כל שכן בנוהל שגובש; עמדת המשיבה היא כי הבעיה, ככל שישנה, מצויה בעיון של צדדים שלישיים במידע זה. אולם אין מניעה במקרים המתאימים והנדרשים כי יעשה שימוש מסוים במידע זה על ידי עובדים המורשים לכך. מעמדה זו כאמור לא נסוגה המשיבה, בעוד שכעולה מן העתירה עצמה העותרת סברה כי כל שימוש במידע – אפילו בהקשר מצומצם זה – אינו ראוי ואינו מותר. מחיקת העתירה במצב דברים זה מסתברת יותר עם המסקנה לפיה העותרת החזיקה בעמדה משפטית מסוימת, אולם נסוגה בה בעיקר נוכח הנוהל שנקבע, בעוד המשיבה אינה משנה מעמדתה. במצב דברים זה, אין עילה לחיוב המשיבה בהוצאות ההליך. אשר ליתר הנימוקים בבקשה לחיוב בהוצאות, הרי שגם בהם אין בסיס לחיוב כאמור של המשיבה. הנוהל שגובש בא לעולם זמן ניכר לאחר המועד שנקצב בפרשת לונדבק הנזכרת; אולם לא על עניין זה היתה העתירה ולא נתבקש סעד בגין העיכוב. אשר לצו הביניים שהוצא, הרי שהגם שנאסר בו שימוש במידע שמסרה העותרת אין בכך כדי לסייע לעותרת בבקשתה זו. כך הדבר, ראשית , שכן כעולה מן החומר שלפני היתה ונותרה על כנה מחלוקת בין בעלי הדין לעניין פירוש צו הביניים – אם מונע הוא כל שימוש במידע (כטענת העותרת) או שמא מאפשר הוא שימוש מוגבל לצרכים פנים משרדיים והערכת האיכות של תכשירים גנריים (כעמדת המשיבה). באין הכרעה לעניין זה, אין בכך בכדי להצדיק את עמדת העותרת דווקא. שנית , בעצם העובדה כי הלכה למעשה נרשמו תכשירים גנריים בלא שימוש כלשהו במידע שנמסר על ידי העותרת, בתקופת צו הביניים, אין בכדי להביא לסעד הסופי שביקשה העותרת, לא כל שכן לשנות מן העמדה העקרונית של המשיבה לעניין סמכותה לעשות שימוש מוגבל במידע הסודי כאמור.

3.

סוף דבר, דין הבקשה לחיוב המשיבה בהוצאות, להידחות. העותרת תישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסך 1,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.