בג"ץ 7311/97 אבו עמר קאיד נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא א' לרון והשופטים י' פלפל ונ' הנדל) בע.פ. 278/96 שניתן ביום 29.10.97.

1.המבקש וחברה שניהל הואשמו בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.פ. 830/90) בשני אישומים של עבירות על פקודת מס הכנסה ומס מעסיקים: באישום הראשון הואשמה החברה ב15- עבירות של אי העברת ניכויים (עבירה על סעיף 219 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א1961-, (להלן: פקודת מס הכנסה)), 14 עבירות של אי דיווח על ניכויים (עבירה על סעיף 215 לפקודת מס הכנסה), 15 עבירות של אי תשלום מס מעסיקים (עבירה על סעיף 3 לחוק מס מעסיקים, התשל"ה1975- ועל סעיף 219 לפקודת מס הכנסה), ובאישום השני הואשמה ב18- עבירות של אי העברת ניכויים ואי דיווח ניכויים במועד (עבירות על סעיפים 219, 215 לפקודת מס הכנסה). המבקש הואשם בעבירה של אחריות מנהלים בניגוד לסעיף 244א' לפקודת מס הכנסה לגבי כל העבירות שיוחסו לחברה. המבקש כפר בעובדות כתב האישום בשמו ובשם החברה.

2.בית משפט השלום (כב' השופט מ' מכליס) הרשיע את המבקש ואת החברה בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, ודחה את טענת המבקש לפיה לא הוכחה זהות החברה. השופט מכליס גזר על החברה, שהיתה בהליכי פירוק, קנס של שקל אחד, בעקבות בקשת המפרק, כונס הנכסים הרשמי. על המבקש נגזר קנס בסך 50,000 ש"ח או 5 חודשי מאסר תמורתו, וכן מאסר לתקופה של 18 חודשים, מהם 9 חודשי מאסר בפועל, ו9- חודשי מאסר על תנאי שבמשך 3 שנים לא יעבור עבירה דומה. השופט מכליס קבע כי אף כי מבחינה משפטית יש הפרדה בין אישיות החברה לבין אישיות מנהלה, הרי שבעבירות מס אין לעשות הפרדה ממשית ויש לראות את המנהל כמי שביצע את העבירות.

3.המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע.פ. 278/96). ביחס להכרעת הדין היתה טענתו שלא הוכח קיומה של החברה הנאשמת ולכן אין מקום להרשעה באחריות מנהלים לגבי חברה שקיומה לא הוכח. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו כי משבחר המבקש שלא להעיד ולא העלה גרסה לפיה הוא משמש מנהל בחברה שונה מזו שהובאה לדין ושכל העבירות שיוחסו לה בוצעו על ידה כשהוא משמש מנהלה, הרי שאין לקבל את טענתו בדבר השוני בשם החברה, ביחוד כך הוא הדבר כיון שהחברה עצמה לא ערערה על הרשעתה, ויש מקום להרשיע את המבקש באחריות מנהלים כלפי החברה שהודה שניהל אותה, בלי קשר לשמה. ערעורו של המבקש ביחס לעונש התקבל, ונקבע כי היות שהעבירות נעברו כ10- שנים לפני מועד הערעור, וכיון שהמבקש הגיע להסדר כולל עם שלטונות המס ושילם להם סכום כסף גדול למרות שלגבי התחייבות החברות לא חייב היה ליטול על עצמו חובת תשלום כזו - יש לקצר את עונש המאסר בפועל. עונש המאסר בפועל הועמד על ששה חודשים על מנת שניתן יהיה לשקול ריצויו בעבודות שירות.

4.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בבקשתו הוא טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכל הנימוקים שהעלה המבקש, וקבע כי הנימוק היחידי שהעלה המבקש קשור לכך שלא הוכח קיומה של החברה הנאשמת. בכך, לטענת המבקש, פגע בית המשפט המחוזי באופן מהותי בסיכויי הערעור שלו. עוד נטען כי בקביעתו זו טעה בית המשפט טעות עובדתית. המבקש טוען כי דחיית הערעור באשר להכרעת הדין וקבלתו באופן חלקי לענין גזר הדין מעלה שאלה ציבורית חשובה - האם לא נפגע האינטרס הציבורי בדבר השגת הסדרים כוללים בין שלטונות המס לבין חייבים, שכן קביעת בית המשפט יוצרת תמריץ שלילי מובהק לחייבים להימנע מלהגיע להסדרים כוללים. הוא גורס כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות החריגות בענינו, אותן הוא מפרט.

5.בתשובתה טוענת המשיבה כי המבקש הודה למעשה בעבירה על פי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, ולא טען כי היה לו הצדק סביר לאי העברת הכספים שניכה. המבקשת טוענת כי נטל הראיה שהיה הצדק סביר כזה הוא על המבקש, והלה לא הרים את הנטל, וכן לא הרים את נטל הראיה לענין העבירות האחרות שיוחסו לו. נטען עוד כי בדבריו שלו ביסס המבקש את התשתית הראייתית להרשעתו.

6.לאחר שעיינתי בבקשה וביתר המסמכים שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הלכה פסוקה כי בית משפט זה לא ידון, בשבתו בדין כערכאה שלישית, אלא אם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בענין שלפני לא מתעוררת כל סוגיה ממין זה. השאלות שמעלה המבקש אינן חורגות מתחום הענין שבין הצדדים.

הבקשה נדחית.