בג"ץ 7342/16 בג"ץ 7342/16

על הגשת כתב אישום, וכי עובר לשימוע תומצא לעותר טיוטת כתב האישום ותינתן לו ההזדמנות ללמוד את חומר החקירה. הפרקליטות נענתה לבקשתו של העותר לקיים שימוע בעל פה, ובמקביל שלחה לעיונו "כתב חשדות" - מסמך המפרט את תמצית החשדות נגדו: עבירות של מעשים מגונים, הטרדה מינית, איומים ושימוש לרעה בכוח המשרה - ומסרה לו כי ניתן להעתיק את הודעות המתלוננות במשטרה ואת הודעותיו שלו לצורך הכנת טיעונים לקראת השימוע.

4.

העותר סבר כי כתב החשדות שנשלח אליו, וכן חומר החקירה שהועבר לעיונו, אינו מספק ואינו עולה בקנה אחד עם חובתה של הפרקליטות למסור לעיונו של חשוד את עיקרי חומר החקירה במטרה שהלה יוכל להכין טיעוניו לקראת שימוע. הפרקליטות סברה אחרת, וחרף מספר פניות מטעמו של העותר לא שינתה עמדתה. על כן הוגשה העתירה שלפנינו.

העתירה ותגובת המדינה

5.

בעתירתו מלין העותר על כך שכתב החשדות וחומר החקירה שהועברו לעיונו אינם מציירים תמונה, ולו ברמה המינימאלית, הדרושה לו לצורך הכנת טיעוניו לקראת השימוע, וחששו הוא כי הליך השימוע ירוקן הלכה למעשה מתוכן. באופן קונקרטי יותר מבקש העותר כי יתאפשר לו לעיין בהודעות של עדים אחרים, שכן לטענתו החשדות נגדו הן תולדה של קנוניה במסגרת יחסי העבודה אשר שותפים לה גורמים הקשורים למקומות העבודה. כן ביקש העותר לעיין בטיוטת כתב אישום ולחלופין בפירוט עיקרי העובדות וסעיפי העבירות בגינם נשקל להגיש נגדו כתב אישום.

6.

מנגד, טוענת המדינה כי דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות בעמדת הפרקליטות. נטען כי כתב החשדות וחומרי החקירה שהועברו לעיונו של העותר מספיקים לצורך הכנת טיעוניו לקראת השימוע. במסגרת זו גם נמסר כי לאחר בחינה נוספת הוחלט להעמיד לעיונו של העותר גם את תמלילי העימותים שנערכו בינו לבין המתלוננות. אשר לבקשת העותר כי יתאפשר לו לעיין בהודעות של עדים אחרים, נטען כי הדבר עלול להשפיע על עדים שלא להעיד, ובכך לפגוע בהליך המשפטי, ומכאן שלשיטת הגורמים הרלבנטיים בפרקליטות אין לכך מקום. ואשר לבקשתו כי יתאפשר לו לעיין בטיוטת כתב אישום, נטען כי במקרה דנן לא גובשה טיוטת אישום וברי כי אין להורות לפרקליטות להכין טיוטה ולהעבירה לעותר. הודגש כי פירוט החשדות נגד העותר וכן חומר החקירה שהועבר לעיונו ממילא מספקים תמונה בנוגע לחשדות שבפניהם העותר ניצב.

דיון והכרעה

7.

סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע", קובע לאמור:

"(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך .

...

(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור.

...

(ו) אין בהוראות סעיף זה כדי לשנות מהוראות סעיף 74.

..."

סעיף זה, אשר הוסף לחוק סדר הדין הפלילי בשנת 2000 (אך נכנס לתוקף מאוחר יותר), קבע את חובתה של רשות התביעה שהועבר אליה חומר חקירה בנוגע לעבירת פשע, ליידע את החשוד בעבירה על כך; ולצד זאת נקבעה זכותו של חשוד לפנות בכתב אל רשות התביעה, בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום. זהו מוסד היידוע והשימוע לפני הגשת כתב אישום. הליך השימוע נהג בשיטתנו גם קודם לעיגונו בחוק חרות, אם כי במתכונת מצומצמת יותר.

8.

השאלה בדבר קיומה של זכות עיון בחומר החקירה לצורך הליך השימוע התעוררה אף היא עוד לפני הוספתו של סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי. בבג"ץ 47/91 ניימן נ' פרקליטות המדינה , פ"ד מה(2) 872 (1991) נפסק, כי בהתאם לחוק, הזכות של חשוד לעיין בחומר החקירה קמה רק עם הגשת כתב אישום. כן נפסק כי גם לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לענין זה, אין זכות עיון בכל חומר החקירה לקראת שימוע.

סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי לא שינה נקודת מוצא זו. בסעיף אף נקבע במפורש כי "אין בהוראות סעיף זה כדי לשנות מהוראות סעיף 74" , היינו כי הזכות לעיין בכל חומר החקירה קמה רק עם הגשת כתב אישום (בג"ץ 2678/07 נשיא המדינה מר משה קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 8 (23.4.2007); להלן: ענין קצב ).

9.

ההבדל בין זכות העיון בחומר החקירה לצורך שימוע לבין זכות העיון לאחר הגשת כתב אישום נעוץ, מטבע הדברים, בתכלית שלשמה נדרש העיון בכל אחד מהמקרים. העיון לאחר הגשת כתב אישום, הנגזר מהזכות להליך הוגן, נדרש לצורך הכנת הגנתו וניהול הגנתו של נאשם במשפט פלילי כשמלוא התמונה העובדתית הרלבנטית המעוגנת בחומר החקירה המצוי בידי התביעה תהיה ידועה לו (ראו בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו (13.8.2009) והאסמכתאות הרבות המופיעות שם). מטבע הדברים שזכות עיון זו היא רחבה ומשתרעת ככלל על כל החומר הרלבנטי שבידי התביעה, בכפוף לסייגים שנקבעו (וראו הערתי לענין זה בבש"פ 163/17 מדינת ישראל נ' חג'ג' , פסקה 19 (1.2.2017)) . לעומת זאת, העיון הנדרש לצורך הכנת טיעונים לפני שימוע מוגבל בהיקפו. הדבר טמון כמובן בתכליתו של השימוע - מתן הזדמנות לחשוד להניא את הרשות התובעת מלהגיש כתב אישום בשל אינטרס ציבורי או בשל טעות שנפלה בייחוס האישום, וזאת מתוך תפיסה כי היכולת לשנות את דעתה של הרשות התובעת היא חשובה שכן עצם קיומו של ההליך הפלילי, הוא כשלעצמו, מסב פגיעה משמעותית לאדם. וכך נכתב בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3001 בדבר "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)", כפי שעודכנה ב- 2007 (להלן: ההנחיה ):

"אחריות כבדה מוטלת על כל מי שבא להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם, בייחוד בעבירות בעלות אופי חמור ועבירות שיש עמן קלון. יש אשר אפילו זיכוי בדין, אין בו כדי לתקן נזק, שנגרם מתוך אישום שלא היה צידוק להגישו.

...

יודגש, כי מוסד השימוע אינו מהווה תחליף למשפט, ואין תכליתו לשמש מעין 'משפט זוטא'. מטרת השימוע היא לאפשר לחשוד להציג טענותיו ולשכנע, כי חומר הראיות בעניינו או אינטרס הציבור אינם מצדיקים הגשת כתב אישום נגדו. במסגרת הליך זה ניתנת לחשוד ההזדמנות להעמיד את התביעה על טעותה, בין אם מדובר בטעות משפטית או טעות ראייתית" (סעיפים 1 ו- 3 להנחיה).

הליך השימוע לא נועד לשמש כאמור " מעין משפט זוטא" , ולא תחליף למשפט, ואין אפוא מקום במסגרת זו להעמיק בפרטי הראיות ובשאלות הנוגעות למהימנותן -

"... ברור, כי במסגרת הליך השימוע אין מקום להתדיינות פרטנית באשר לנבכי התיק וחומר הראיות הכלול בו, ויש להתמקד בסוגיות עקרוניות אשר מצויות ביסוד טיוטת כתב האישום" ( שם ).

ראו גם: קנת מן "זכות הטיעון והביקורת על שיקול-הדעת של התביעה בדבר העמדה לדין" פלילים

ה2 189, 214-212 (1996).

10.

מכאן, שככלל העיון הנדרש בחומרי החקירה לצורך הכנת טיעונים לפני שימוע מוגבל בהיקפו, ומכל מקום אינו משתרע על מלוא חומר החקירה, והיקפו המדויק ייקבע בכל מקרה על פי נסיבותיו, לרוב כפועל יוצא של מורכבות המקרה והיסודות העובדתיים שלו (ענין קצב , פסקה 10. וראו גם בג"ץ 4388/08 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.6.2008)).

בהתאם לכך נקבע בהנחיה לענין זה כי -

"לפי סעיף 74 לחסד"פ , זכות העיון בחומר הראיות שבידי התביעה מוקנית לחשוד רק מעת שהוגש נגדו כתב אישום. בהתאם לסעיף 60א(ו) , שנוסחו הובא לעיל, אין בהוראות סעיף 60א 'כדי לשנות מהוראות סעיף 74'.

יחד עם זאת, לעיתים לא ניתן לממש באופן סביר את זכות הטיעון ללא קבלת עיקרי חומר הראיות ש בידי התביעה. לפיכך, יתאפשר עיון החשוד או בא-כוחו בעיקר חומר הראיות שבידי התביעה לקראת השימוע; זאת בכפוף לשיקול דעת התביעה, ככל שזו תסבור כי הדבר אינו עלול לפגוע בעניינם של מעורבים אחרים, להפריע להכנות למשפט, או לגרום נזק אחר (רא ו לעניין זה בג"צ 47/91

און ניימן נ' פרקליטת המדינה , פ"ד מה(2) 872, 87 6 -

87 7 ) " .

הכלל הוא אפוא של עיון "בעיקר חומר החקירה", בכפוף לשיקול דעת התביעה - הנתון כמובן לביקורת שיפוטית - הנובע כאמור ממכלול נסיבות הענין.

11.

ומה בענייננו?

לעותר נמסר מסמך המפרט את תמצית החשדות נגדו והעבירות שבהן הוא נחשד, וכן נמסרו לעיונו הודעותיו במשטרה, הודעות המתלוננות במשטרה וכן תמלילי העימותים שנערכו בינו לבין המתלוננות. ביישמנו את העקרונות האמורים, לא מצאנו כי עמדת התביעה חורגת ממסגרת הדין או הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לענין זה.

החומר שהועמד לעיונו של העותר עולה לכאורה בקנה אחד עם תכליתו של הליך השימוע, כמפורט לעיל. אכן לא נמסר לו כל

חומר החקירה, אך כאמור אין העותר זכאי לצורך הליך השימוע לעיין בכל חומר החקירה, ואף ניתן הסבר של התביעה להתנגדותה לחשיפת הודעותיהם של עדים מסוימים, בשלב זה , בשל החשש להשפעה על העדים ולפגיעה בהליך המשפטי.

12.

לנוכח האמור, לא ראינו עילה לעתירה. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות.