בג"ץ 73527-11-24 בג"ץ 73527-11-24

השופט עופר גרוסקופף:

לפנינו עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי) מיום 10.5.2023, בגדרו נדחו טענותיו של העותר לשיתוף בדירה בה התגורר יחד עם המשיבה 3 (להלן: המשיבה) במהלך נישואיהם, ונגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 20.9.2024, בגדרו נדחה ערעור על פסק הדין האמור.

1.בתמצית, העותר והמשיבה נישאו בשנת 2008, לאחר מספר שנות זוגיות, ולאורך נישואיהם גרו בדירה הרשומה על שם המשיבה (להלן: הדירה). בשנת 2021 הגישה המשיבה תביעת גירושין לה כרכה את ענייני הרכוש, ובשנת 2022 התגרשו השניים, תוך הסכמה כי חלוקת הרכוש תידון לאחר סידור הגט. במוקד המחלוקות בין העותר למשיבה בנושא הרכוש ניצבת הדירה, אשר נרכשה בשנת 2004 ונרשמה, כאמור, על שם המשיבה בלבד: העותר, מצדו, טוען כי בני הזוג רכשו את הדירה יחד, בתקופה בה חיו כידועים בציבור; כי הם נשאו יחד בעלויות שיפוץ הדירה ובמשכנתא שנלקחה לצורך הרכישה והשיפוץ; וכי זיהויה של הדירה כרכוש משותף לו ולמשיבה עולה מנסיבות נוספות הקושרות אותו לדירה. המשיבה, מנגד, טוענת כי הן רכישת הדירה והן שיפוצה נעשו ללא מעורבות משמעותית, כספית או אחרת, של העותר ובזמן בו לא התקיימו בין השניים יחסים המקימים שיתוף; כי לאורך שנות חייהם המשותפים שמרו הצדדים על הפרדה רכושית מלאה; כי היא נשאה לבדה בתשלומי המשכנתא שנלקחה בקשר לדירה, וכי זו ממילא סולקה כבר בשנת 2016; וכי נסיבות אלו, לצד נסיבות נוספות, בהן העובדה שהדירה רשומה על שם המשיבה בלבד, מוכיחות כי אין לראות בה רכוש משותף של השניים.

2.בפסק דין מיום 10.5.2023 קיבל בית הדין האזורי את טענות המשיבה וקבע כי הדירה מצויה בבעלותה הבלעדית. לצד דיון הלכתי שערך בית הדין האזורי בסוגיה, הוא החיל את הכללים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה בסוגיות הלכת השיתוף והשיתוף הספציפי על נסיבות המקרה, וקבע כי העותר והמשיבה לא היו בגדר ידועים בציבור במועד רכישת הדירה וכי לא הוכח "דבר מה נוסף" הדרוש לשם כינונו של שיתוף ספציפי בדירה. על פסק דין זה הגיש העותר ערעור לבית הדין הגדול, וזה נדחה בפסק דין מיום 20.9.2024, אשר שב על הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי והצדיק את הכרעתו, וזאת בהסתמך על הדין הכללי הרלוונטי לעניין.

3.מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה טוען העותר, בעיקרו של דבר, כי בפסקי הדין שנתנו בתי הדין הרבניים הם "סטו מן ההלכה הפסוקה כפי שהותוותה בפסיקת בית המשפט הנכבד בעניין חזקת השיתוף" (פסקה 38 לעתירה), וזאת תוך שהם מתבססים על טעמים הלכתיים, וכאשר לא ניתן במסגרתם המשקל הראוי על פי הדין לשיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין. לטענת העותר, פסיקתם האמורה של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול עולה כדי חריגה מסמכות ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, באופן אשר מצדיק את ביטולם של פסקי הדין. יצוין כי לצד העתירה הגיש העותר גם בקשה למתן צו ביניים שימנע אפשרות של מכירת הדירה על ידי המשיבה עד להכרעה בהליך דנן.

4.דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או במקרים בהם נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט אחר (ראו: בג"ץ 1866/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (20.3.2023); בג"ץ 4502/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (18.6.2023); בג"ץ 33826-08-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 4 (22.8.2024)). העתירה שלפנינו אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור.

5.עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים בענייננו מעלה כי בניגוד לתמונה שמציג העותר בעתירתו, בתי הדין החילו במסגרתם את הדין האזרחי על נסיבות המקרה, והגיעו למסקנה אליה הגיעו על בסיסו. כפי שנפסק בעבר, "השאלה אם קיים שיתוף בנכס מסוים היא 'שאלה עובדתית תלוית נסיבות, אשר ההכרעה בה נתונה לערכאה הדיונית'" (בג"ץ 5040/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017), המצטט מבג"ץ 287/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פסקה 5 (30.8.2017)). ואכן, בית הדין האזורי קבע ממצאים עובדתיים רלוונטיים על פי הראיות שהגישו העותר והמשיבה בהליך שהתנהל בפניו (למשל, כי הדירה רשומה על שם האישה ונרכשה קודם הנישואין; כי המשיבה התעקשה על ניהול חשבונות בנק נפרדים לאורך הקשר בין השניים; כי השיפוצים המשמעותיים נעשו בדירה קודם הנישואין; כי הלוואת המשכנתא הייתה פחותה משמעותית מההון העצמי שהעמידה האישה בעת שרכשה את הדירה; וכי הקשר בין הצדדים אופיין בהיעדר הרמוניה זוגית), ולאור ממצאים אלו, ובהסתמך על חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ועל הכללים והעקרונות שנקבעו בפסיקה בסוגיית השיתוף, דחה, ובעקבותיו אף בית הדין הגדול, את טענות העותר לזכויות בדירה. במצב דברים זה, טענותיו של העותר הן טענות ערעוריות מובהקות, ובהינתן מסגרת ההתערבות המצומצמת שתוארה לעיל, אין בהן כדי להצדיק בחינת הכרעות בתי הדין הרבניים לגופן (ראו: בג"ץ 5040/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017); בג"ץ 6673/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 12 (16.1.2020); בג"ץ 181/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 10 (3.4.2022)).

6.ויובהר, עריכתו של דיון הלכתי במסגרת הכרעת בית דין רבני בענייני רכוש, כאשר זו נעשית לצד דיון והכרעה העומדים בפני עצמם לפי הדין האזרחי הכללי, אינה מהווה כשלעצמה חריגה מסמכותו של בית הדין (ראו, למשל: בג"ץ 7940/17 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פסקה 2 (8.1.2018); דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 22 לחוות דעת של הנשיאה אסתר חיות (24.6.2021) ("במקרים המתאימים ניתן לקבל... כי בית הדין הרבני מבקש ליתן לבוש הלכתי לפסיקתו בסכסוך רכושי בהתאם לדין האזרחי, ולמצער להבהיר מהו הכלי ההלכתי שבאמצעותו ניתן גם תוקף הלכתי לדין האזרחי"); בג"ץ 6069/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (2.9.2024)). על רקע זה, ובהינתן שבפסקי הדין מושא העתירה דנן אף הסתמכויות פרטניות של בתי הדין הרבניים על נימוקים הלכתיים ניתנו "לחלופין" או כחלק ממכלול רחב יותר (ראו למשל, ביחס לנימוק שעניינו "חובת המדור" החלה על האיש, בעמ' 14 לפסק דינו של בית הדין האזורי, ובעמ' 13 לפסק דינו של בית הדין הגדול), כאשר תוצאת פסק הדין עומדת גם ללא נימוקים אלו, אין בטענות העותר כדי להצדיק את התערבותנו.

7.סוף דבר: העתירה נדחית. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.