בג"ץ 737/18 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט נ' סולברג :

1.

עתירה למתן צו על-תנאי בגדרה מבוקש להורות למשיבים 2-1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול ו- בית הדין האזורי , בהתאמה) לנמק מדוע לא יאפשרו לעותרת לרכוש את חלקו של המשיב 3 (להלן: המשיב ) בדירתם המשותפת.

2.

לעותרת ולמשיב דירה משותפת, במסגרת הליך הגירושין שהתנהל ביניהם הביעו את רצונם לרכוש זה את חלקה של זו בדירה. ביום 23.3.2017 ערך בית הדין האזורי בהסכמת הצדדים התמחרות, שלאחריה נקבע כי המשיב יקנה את הדירה ויעביר לעותרת את הכסף המגיע לה בתוך 90 יום, שאם לא כן ישלם לה קנס והיא תהא רשאית לקנות את הדירה. ביום 30.3.2017 התקיים דיון לשם סידור הגט, ובמסגרתו ביקש המשיב לרכוש את הדירה באמצעות אחותו, המשיבה 4. ביום 27.4.2017, בהמשך לדיון זה, ניתנה החלטת בית הדין האזורי, בגדרה נקבע בין היתר כדלקמן: "בהסכמת הצדדים, הבעל רשאי להביא אדם אחר מטעמו כגון אחותו לקנות את הבית במחיר ההתמחרות שנקבע" . בעקבות החלטה זו פנו הצדדים לבית הדין האזורי – המשיב הלין על כך שהעותרת אינה משתפת פעולה בהליך מכירת הדירה לאחותו, ואילו העותרת מצדה ביקשה להבהיר כי לא הסכימה לכך שהדירה תימכר לאחות המשיב בלבד, אלא שתרשם גם על שמו. בית הדין האזורי קבע כי בקשת העותרת "קנטרנית וקטנונית ללא בסיס הלכתי-משפטי" , שכן "אין נפקא מינה אם האיש קונה את הדירה או אחותו, היות שבלאו הכי יכול לקנות לעצמו ולמכור מיד אח"כ לאחותו" , דחה את הבקשה והורה לעותרת לשתף פעולה עם המשיב במכירת הדירה לאחותו. העותרת הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיון מחדש בהחלטתו, בטענה כי האמור בהחלטתו מיום 27.4.2017, לפיה הצדדים הסכימו כי המשיב יוכל להביא אדם אחר מטעמו לרכוש את הדירה אינו נכון. כמו כן טענה, כי אין למשיב אפשרות לחזור בו מן ההסכם בין הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה, ולפיו אם לא ירכוש את הדירה בעצמו תהא היא רשאית לרוכשה. בית הדין האזורי דחה גם בקשה זו, בקובעו כדלקמן: "בהחלטת ביה"ד נכתב באופן ברור שהאיש יכול להביא אחר מטעמו לקנות את הדירה ושהדבר מוסכם, ואין ראיה לדברי ב"כ האישה שדבר זה לא הוסכם אלא שהדירה תירשם גם ע"ש האחות. ביה"ד עיין בפרוטוקול הדיון ולא מצא שם כדבריו" . כמו כן נקבע, כי רכישת הדירה באמצעות אחות המשיב אינה מהווה חזרה מהסכמת הצדדים.

3.

על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, במסגרתו טענה כי ההסכם בין הצדדים היה ברור, והמשיב אינו רשאי לרכוש את הדירה באמצעות אחותו. כמו כן נטען, כי מסקנה זו מתחייבת לנוכח הוראת סעיף 101 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: סעיף 101 ) הקובעת זכות קדימה בין בני זוג ביחס למקרקעין הנמצאים בבעלותם המשותפת. ביום 16.12.2017 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור, בהסתמך על החלטתו המפורשת של בית הדין האזורי מיום 27.4.2017, שבה נקבע כאמור כי "בהסכמת הצדדים, הבעל רשאי להביא אדם אחר מטעמו כגון אחותו לקנות את הבית במחיר ההתמחרות שנקבע" . בית הדין הרבני הגדול ציין אמנם כי אין בפרוטוקול הדיון ביטוי חד-משמעי להסכמה מפורשת של העותרת, אולם אין בכך כדי לגרוע מהחלטתו המפורשת של בית הדין האזורי.

4.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה מבוקש להורות לבית הדין האזורי ולבית הדין הרבני הגדול לפעול בהתאם להוראת סעיף 101, כמו גם בהתאם להסכם בין הצדדים, ולאפשר לעותרת לרכוש את הדירה. בד בבד הגישה העותרת 'בקשה לעיכוב ביצוע', שאינה אלא בקשה למתן צו ביניים, בגדרה מבוקש להורות על עיכוב הליך מכירת הדירה לאחות המשיב, עד להכרעה בעתירה. ביום 29.1.2018 הגישה העותרת הודעת עדכון, ולפיה הורה בית הדין הרבני הגדול על עיכוב ביצוע החלטתו עד ליום 31.1.2018.

5.

דין העתירה להידחות על הסף. בהתאם להלכה הפסוקה, התערבות בית משפט זה בהליכים המתנהלים בבתי הדין הדתיים נעשית במשורה, והיא מוגבלת למצבים חריגים המצדיקים זאת . הנדון דידן אינו בא בגדרם של מצבים חריגים אלו. כפי שציין בצדק בית הדין הרבני הגדול, החלטת בית הדין האזורי מיום 27.4.2017 מדברת בעד עצמה. בהקשר זה ראוי לציין כי מצופה היה מן העותרת להביא לפנינו בראש ובראשונה את פרוטוקול הדיון מיום 30.3.2017 שבמסגרתו לכאורה (לא) ניתנה הסכמתה. דא עקא, שפרוטוקול זה, כמו גם בקשתה של העותרת לביטול החלטת בית הדין האזורי, לא צורפו לעתירה, ובנסיבות העניין הדבר אומר דרשני.

6.

אשר על כן, העתירה נדחית.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, לא נעשה צו להוצאות.