בג"ץ 7394/20 מאהר אח'רס נ. המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית

1.

ושוב נדרשים אנו לעניינו של העותר 1 (להלן: העותר ), השובת רעב מזה תקופה ממושכת. העותר נעצר ביום 27.7.2020, והוצא נגדו צו מעצר מנהלי עד ליום 26.11.2020. בסמוך למועד מעצרו, החל העותר לשבות רעב, וביום 27.8.2020 הועבר העותר למרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר ברמלה ובהמשך, עקב הדרדרות במצבו, הועבר לבית החולים קפלן, שם הוא מאושפז עד היום.

2.

נסקור בקצרה את ההליכים הקודמים הצריכים לעניין.

בפסק הדין מיום 23.9.2020 (בג"ץ 6369/20) הורינו על התליית צו המעצר המינהלי שהוצא על העותר "מאחר שבמצבו הרפואי הנוכחי העותר אינו מהווה סיכון בעת הזו, ומאחר שהתכלית המניעתית שביסוד מעצרו לא מתקיימת בנקודת הזמן הנוכחית".

מכאן ואילך שוחרר העותר ממשמורת שב"ס והותר לו לקבל מבקרים.

ביום 30.9.2020, הוגשה עתירה נוספת על ידי העותר (בג"ץ 6799/20), שבמסגרתה ביקש מבית המשפט להורות על ביטול צו המעצר המנהלי ולשחררו לאלתר. העתירה נדחתה, וכך נאמר בפסק הדין:

"משהותלה הצו על פי פסק הדין הקודם, הרי שהעותר כבר איננו תחת צו מעצר מינהלי, הוא שוהה בבית החולים כמטופל ולא כעציר, ללא איזוק וללא שמירת שירות בתי הסוהר, וכאמור לעיל, זוכה לביקורי מבקרים. אין אפוא מקום לביטול צו מעצר מינהלי שאיננו בתוקף ולכן, איננו רואים מקום להיעתר לסעד שהתבקש בעתירה".

חלפו כעשרה ימים, וביום 11.10.2020 חזר העותר והגיש עתירה נוספת (בג"ץ 6923/20) במסגרתה שב וביקש להורות על ביטול צו המעצר המנהלי. גם עתירה זו נדחתה ונקבע כי "אין עילה לפסוק בעניין שעל הפרק בסטייה מתקדימי-העבר בכלל, או בשונה ממה שנפסק לאחרונה ממש בשתי עתירותיו הקודמות של העותר בפרט".

ביום 23.10.2020 הגיש העותר עתירה נוספת (בג"ץ 7300/20) במסגרתה עתר

כנגד החלטת המשיב לבטל את התליית צו המעצר המנהלי ולחדש את הצו. במהלך הדיון, הסכים המשיב כי צו המעצר המנהלי יותלה מחדש בהתאם לתנאים שנקבעו בבג"ץ 6369/20 הנ"ל וכי ככל שיהיה שינוי נסיבות בהתייחס להמשך שהותו של העותר כמאושפז בבית החולים, ועקב כך יישקל ביטול התליית צו המעצר, על המשיב להודיע על כך לב"כ העותר 48 שעות לפני, לכל הפחות.

3.

ומכאן לעתירה שבפנינו, שהוגשה על ידי העותרים כנגד החלטת המשיב שלא לאפשר את העברת העותר לבית החולים "אלנג'אח" שבשכם או לחלופין לבית החולים "אלמקאצד" שבמזרח ירושלים. לטענת העותר, הוא אינו נותן אמון בבית החולים "קפלן", ואם יתאפשר לו לעבור לאחד מבתי החולים הנ"ל, הוא יסיים את שביתת הרעב. במהלך הדיון צמצמו העותרים את בקשתם לבית החולים "אלמקאצד". לטענתם, מאחר שבית החולים נמצא בשטח ישראל, תחת פיקוחן של הרשויות הישראליות, אין לקבל את טענת המשיב כי העברתו לבית חולים זה לא תאפשר מעקב אחר מצבו הרפואי או חידוש המעצר המנהלי במידת הצורך.

4.

נקדים ונאמר כי לבקשתנו, קיבלנו עדכון נוסף לגבי מצבו הרפואי של העותר, וממנו נמצאנו למדים כי לא חל שינוי במצבו, והוא עדיין מסרב לכל ניטור או טיפול ומוכן לשתות מים בלבד. בהקשר זה נחזור ונפנה לדברים שאמרנו בבג"ץ 6799/20 הנ"ל: " אנו סמוכים ובטוחים גם כי הצוות הרפואי המטפל בעותר ימשיך לעקוב מקרוב אחר שלומו ובריאותו, וככל שמצבו הרפואי יידרדר יעדכנו את הגורמים המתאימים, לצד מתן הטיפול הרפואי הנדרש " .

5.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, קיימנו בהסכמת באי כוח העותר דיון בדלתיים סגורות במעמד צד אחד, עיינו בחומר שהוצג בפנינו על ידי גורמי הביטחון וניהלנו עמם שיח ושיג, בשורה התחתונה הגענו למסקנה כי לא נמצא בנימוקי העותר יתרון רפואי כלשהו בהעברתו לבית חולים "אלמקאצד" במזרח ירושלים, על פני הותרתו בבית החולים "קפלן".

טענת העותר כי בבית חולים אחד הוא "בוחר" לשבות רעב אך לא כן בבית חולים אחר, אינה מצדיקה היעתרות לעתירה. העותרים לא הצביעו על עילה בגינה יש לחייב את המשיב להעביר את העותר לבית חולים אחר, על פני בית החולים "קפלן" שם הוא שוהה כמטופל על כל המשתמע מכך, וכאשר צוות בית החולים נכון בכל עת להעניק לו את הטיפול הרפואי המיטבי.

6.

אין חולק כי מצבו הרפואי של העותר מדאיג, והוא נמצא בסכנה של ממש אם לחייו ואם לאיברים בגופו. כפי שנאמר בפסק הדין בבג"ץ 6923/20 הנ"ל "לוואי ויתעשת, וייאות לקבל את הטיפול הרפואי המיטבי שבית החולים 'קפלן' ערוך ומוכן להעניק לו".

כאמור, העותר עומד על שחרורו לאלתר על אף שידוע לו כי מעצרו המינהלי אמור להסתיים ב-26.11.2020, ללא קשר לשביתת הרעב ולהתליית הצו. אך הלכה עמנו כי שביתת הרעב, כשלעצמה, אינה יכולה להוות גורם בהחלטה בנוגע למעצר המינהלי לגופו "דבר שהוא עירוב מין בשאינו מינו" (בג"ץ 3267/12 חלאחלה נ' המפקד הצבאי לאיזור יהודה ושומרון (7.5.2012)).

7.

סוף דבר, שהעתירה נדחית.