בג"ץ 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ. ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסל

המשיב 1 הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף. לשיטתו, המערערים נעדרים זכות לערער, ושומה היה על המערערים לבקש רשות לערער.

וזהו ספור המעשה: ביום 4.12.77 ניתן פסק דין על פי הסכם פשרה שהשתכלל בין בעלי הדין, בגדרו של ת"א (ת"א) 2300/73 ("פסק הדין הקודם"). פסק דין זה לא סיים את הפרשה באופן חד, ונדרשו שורה של צעדים משלימים על מנת להעביר את התמורות עליהן סכמו בעלי הדין. לשם כך, מונו על פי הסדר הפשרה, ארבעה כונסי נכסים ונאמנים, שהיו אמורים לפעול במשותף לצורך ביצוע הוראות הסדר הפשרה.

התברר שגם ביצועו של הסדר הפשרה, כפי שגובש בפסק הדין הקודם, לא היה פשוט. בעלי הדין והכונסים הגישו שורה של בקשות לבית המשפט, שעניינן, בין היתר, פעולת הכונסים. בקשות אלה מפורטות בסעיף 5 לבקשת המשיב 1 ("ההמרצות").

בעוד המרצות אלה תלויות ועומדות בפני בית המשפט, חלה התפתחות נוספת בפרשה. המשיב 1 הגיש ביום 8.11.98 תובענה, בדרך של המרצת פתיחה, בה התבקש בית המשפט להורות על בטלות פסק הדין הקודם והחלטות אחרות שהתקבלו בעקבותיו, "משום שנתנו בחוסר סמכות עניינית, ולחלופין משום שנתקבלו במרמה" (ס' 6 לבקשת המשיב 1).

בית המשפט נדרש לתובענה זו. אגב כך, החליט בית המשפט להורות על איחוד כלל העניינים הנוגעים לפרשה, ותוך כך עניינן של ההמרצות. בית המשפט איחד את הדיון "הואיל ו[ההליכים] עוסקים באותה מסכת עובדתית". התובענה לביטול פסק הדין הקודם נקבעה "כתיק העיקרי".

ביום 16.8.00 ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי ("פסק הדין הנוסף"). בית המשפט נדרש תחילה לשאלת ביטול פסק הדין הקודם, מאחר שההכרעה בשאלה זו היתה יכולה "ליתר את הדיון בשאר ההליכים". משנדחתה התביעה, הכריע בית המשפט גם בשאלות שעלו בהמרצות השונות.

המערערים הגישו ערעורים על פסק הדין. הערעורים הוגשו בנפרד על ידי מספר בעלי דין, וסומנו כע"א 8123/00, 7398/00 ו7400/00. לכאורה, אלו ערעורים בזכות, שכן הם מופנים לפסק דין של בית המשפט, שסיים את ההכרעה בשאלת ביטולו של פסק הדין הקודם. אלא שהמשיב 1 טוען כי הערעורים (ע"א 8123/00 וע"א 7400/00) נסובים על אותו חלק בפסק הדין הנוסף המתייחס להמרצות. תקיפה זו של פסק הדין טעונה, לדעת המערער, רשות. לשיטתו, ההכרעה בעניין ההמרצות לא איבדה את אופייה כהחלטה אחרת, רק משום ששולבה בפסק דין הנוסף. המשיב 1 מפנה לעניין זה לע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז (1) 152.

המערערים מתנגדים לבקשה. לשיטתם, נתונה להם זכות ערעור, ללא צורך בנטילת רשות.

על הכלל המנחה לא יכולה להיות מחלוקת. "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה פסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז (1) 152, בע' 157).

אלא שכאן הערעור אינו מופנה אל החלטות מאוחרות, שהתקבלו לאחר מתן פסק הדין, אלא אל החלטות אשר הכריעו בהמרצות שהוגשו על פסק דין הקודם, אך שולבו בפסק הדין הנוסף, שעסק בביטולו של פסק הדין הקודם. זאת ועוד, הערעור מופנה, לפחות לסוגיה אחת, במישרין, שעניינה פסק הדין הנוסף והיא: שאלת הימנעות בית המשפט קמא מלפסוק הוצאות לטובת המערערים (ס' 7 ב. לכתב הערעור בע"א 8123/00, וסעיף 17 ב. לכתב הערעור בע"א 7400/00).

במצב דברים זה, אין המערערים זקוקים לנטילת רשות. "ערעור על פסק הדין, מכוח זכות, מאפשר למערער להשיג על פסק הדין לכל אורך החזית" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(ת"א, מה' 6, ש' לוי עורך, 1991) 590). שאלת מעמדה של ההחלטה, מבין ההחלטות השלובות בפסק הדין, לו ניתנה בנפרד, אינה רלבנטית. משעה שפסק הדין הותקף, ניתן לתקוף כל החלטה שניתנה במסגרתו. דברים אלה אינם מאבדים מתוקפם, גם אם ההחלטות מתייחסות להמרצות שניתנו עוד קודם לייזומו של ההליך שנגע לביטול פסק הדין הקודם. כריכת ההמרצות בעניין הביטול, וההתייחסות הכוללת למכלול השאלות, מקנה למערערים זכות ערעור.

ודוק: אפשר שלו היתה ההחלטה מתקבלת בנפרד, בין לפני פסק הדין הנוסף ובין לאחריו, היה על המערערים ליטול רשות ערעור. ואולם, כריכת הנושאים יחדיו, אינה מחייבת עוד נטילת רשות זו. למה הדבר דומה? נניח שלפני בית המשפט הונחה בקשה לדחות את ההליך מחמת התיישנות. בית המשפט דן בבקשה, וקובע כי בהחלטתו כי שאלה זו תידון במסגרת פסק דין סופי. דחיית טענת ההתיישנות, אילו ניתנה בגדרה של החלטה אחרת, הייתה מחייבת נטילת רשות ערעור, דחיית הטענה בגדרו של פסק דין (המכריע במכלול היחסים שבין הצדדים), מקנה זכות ערעור. דברים אלה חלים על פרשה זו מקל וחומר. כאן, המבחן הרלבנטי לעניין הערעור, אלמלא ניתנו ההחלטות בגדרו של פסק דין, היה מבחן מהותי. ההמרצות הוגשו לאחר שפסק הדין הקודם כבר ניתן, וההליך לא היה עוד בבחינת הליך תלוי ועומד. על כן, השיקול הקובע אם ההחלטות בעניינים אלה מצריכות רשות ערעור הוא אם "נושא ההחלטה טפל לנשוא שבמחלוקת גופה" ( זוסמן , שם, בס' 595). מובן כי מבחן מהותי זה מתייתר אם שולבה ההחלטה בפסק דין, בעקבות החלטת בית משפט לאחד את המחלוקת שביסוד ההחלטה עם מחלוקות אחרות, אשר ההכרעה בחלק מהן מהווה פסק דין.

במקרה זה, שולבו ההחלטות בפסק דין סופי, לעניין ביטול פסק הדין הקודם. המערערים בחרו לערער על שאלת ההוצאות. זהו ערעור בזכות, גם אם השאלה היא שאלה צדדית. מכאן שנתונה להם הזכות לערער גם על יתר השאלות שהוכרעו. אגב, אין ללמוד מכך, שאילו נמנעו מלערער על שאלת ההוצאות, הייתה התוצאה משתנה. יש להניח שאין להרבות בדקדוקי עניות בכל הנוגע לזיהוים של ההליכים השונים. בבש"א 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל, נקבע:

ריבויים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינו תורם לוודאות המשפטית, ורק מוסיף עוד קולבים, עליהם יכולים בעלי הדין לתלות את טענותיהם. אין להפוך את שאלת המועדים, לחידון של זכרון, ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה.

זהו הדין גם ביחס לשאלת הערעור בזכות או ברשות. אין טעם בפירוקו של פסק דין לגורמיו. אם ניתן פסק דין בסוגיה אחת, הוא מאפשר לבעל הדין לערער בזכות על כל הסוגיות העולות בו. המבחן הטכני שהונהג, לעניין זה, לוכד את פסק הדין על כל ההכרעות הגלומות שבו.

דברים אלה מובילים לטעם נוסף המחייב את דחיית הבקשה. המשיב 1 ביקש לדחות את הערעור מהטעם שמדובר בהחלטות אחרות. ואולם, גם לשיטתו מדובר בהחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין. החלטות כאלה נבחנות לפי מהותן. המשיב לא הניח תשתית עובדתית מספקת להנחה שההחלטות אינן מקנות למערערים זכות ערעור. לפחות חלק מן העניינים אשר עלו בהמרצות אלה: למשל, שחרור הכונסים מתפקידם או שאלת קיומו של תנאי מפסיק הם עניינים מהותיים, המקנים זכות ערעור.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.