בג"ץ 7400/07 זינב עראר נ. משרד הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך בכותרת.

1.בעתירה, שהוגשה ביום 30.8.2007, התבקש המשיב להאריך את אשרת הישיבה מסוג א/5 שברשות העותרת 1 (להלן – העותרת), אימו של העותר 2 (להלן – העותר) שהינו אזרח ישראלי. על פי האמור בעתירה, בשנת 1998, לאחר נישואי העותרת לבן זוגה, אבי העותר, פנה בעלה בבקשה לאיחוד משפחות עבור העותרת. במסגרת הליך איחוד המשפחות קיבלה העותרת בשנת 2000 מעמד של תושב ארעי (אשרה מסוג א/5). תוקף האשרה שבידי העותרת הוארך מעת לעת, עד ליום 1.11.2006. ביום 5.12.2006 נפטר בעלה של העותרת. נטען בעתירה כי העותרת פעלה כל העת להארכת האשרה, אך ניסיונותיה לא נשאו פרי. לעתירה צורפה התכתבות ענפה בין העותרת לבין המשיב. כעולה ממנה, ביום 18.2.2007 נמסר לעותרת כי התיק הועבר לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים וכי עם קבלת החלטת הוועדה היא תובא לידיעת העותרת. דברים ברוח זו נמסרו לעותרת גם במכתב מיום 12.4.2007. ביום 12.6.2007 נמסר לעותרת כי הוועדה הבינמשרדית ביקשה לקבל דו"ח עובד סוציאלי בעניין העותרים, והעותרת נתבקשה להמציא דו"ח כאמור. לאחר המצאת הדו"ח נמסר לעותרת (ביום 25.7.2007) כי התיק הועבר יחד עם הדו"ח הסוציאלי למטה המשיב בירושלים. בעקבות זאת פנתה העותרת בשתי תזכורות בכתב למשיב, בהם ציינה כי נוכח העובדה שפג תוקף האשרה שברשותה הפסיק המוסד לביטוח לאומי את ביטוח הבריאות שלה והקפיא את תשלום קצבת הילדים. משלא נענו פניותיה, הוגשה העתירה שבכותרת.

2.בתגובת המשיב מיום 10.10.2007 נמסר כי בשל חופשת הקיץ וחגי תשרי טרם הובא עניינה של העותרת בשנית בפני הוועדה הבינמשרדית. נמסר כי העניין יובא בפני הוועדה במהלך החודשים הקרובים, וכי לאור מכלול הנסיבות ובאופן חריג תוארך אשרת השהייה מסוג א/5 שהייתה בידי העותרת למשך שלושה חודשים. על רקע זה טען המשיב כי העתירה מוקדמת ודינה להידחות על הסף. ביום 23.10.2007 הודיע המשיב כי עניינה של העותרת יובא בפני הוועדה הבינמשרדית ביום 29.11.2007. המשיב שב ועדכן את בית המשפט ביום 11.12.2007, והודיע כי עניינה של העותרת הובא בפני הוועדה הבינמשרדית וזו החליטה, נוכח הטעמים ההומניטאריים העולים מהדו"ח הסוציאלי, להאריך את אשרת השהייה מסוג א/5 שהייתה בידי העותרת למשך שנה נוספת. עוד הוחלט כי בתום תקופה זו, ככל שלא ישתנו הנסיבות, תבחן בקשתה להארכת תוקף האשרה בשנה נוספת.

3.בעקבות החלטת הוועדה הבינמשרדית ביקשו העותרים את מחיקת העתירה, אך עמדו על הוצאותיהם. העותרים הדגישו כי עתירה הוגשה בחלוף למעלה משבעה חודשים מעת פנייתם למשיב. מבוקשם של העותרים ניתן להם לאחר שעברו למעלה מאחד עשר חודשים מיום פנייתם למשיב. לטענת העותרים, מן הראוי היה כי מיד לאחר פטירת בעלה של עותרת יביא המשיב את עניינם לדיון הוועדה, מבלי לאלץ את העותרים לשכור שירותיו של עורך דין ומבלי לאלצם להמתין זמן ממושך ולשאת בהוצאות כספיות.

4.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, עניינה של העותרת הובא בפני הוועדה הבינמשרדית בהתאם לנהלי המשרד, ולאור החלטת מטה מינהל האוכלוסין, קודם להגשת העתירה ובלא כל קשר להגשתה. המשיב שב וטען כי המדובר בעתירה מוקדמת, שהוגשה בטרם התקבלה החלטה סופית בעניינה של העותרת, וכי לא היה כל צידוק בהגשתה. הגשת העתירה, לא היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש, שכן עניינה של העותרת היותה מובא בפני הוועדה בכל מקרה, כאשר החלטת הוועדה התבססה על הדו"ח הסוציאלי. המשיב סבור כי בהגשת העתירה היה כדי להטריח לשווא את בית המשפט ואת המשיב, ועל כן יש לחייב את העותרים בהוצאות.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה. בנסיבות העניין, יש ממש בטענת המשיב כי העותרים לא מיצו עד תום ההליך המינהלי בפני הרשות המוסמכת, לשם קבלת הסעד המבוקש, טרם הגשת העתירה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה כי מעמדה של העותרת הוסדר (זמנית) בוועדה הבינמשרדית רק בחלוף כשנה מעת פטירת בעלה, למרות שנעשו פניות אל המשיב הן מטעם הבעל בעודו בחיים, והן מטעם העותרת בסמוך לאחר מות הבעל. כעולה מהפניות החוזרות ונשנות אל המשיב, במשך תקופה ממושכת הייתה העותרת משוללת כל מעמד בישראל, משפג תוקף האשרה שברשותה, אשרה בה החזיקה במשך שנים ארוכות. כפועל יוצא מכך, לא היה לעותרת ביטוח בריאות וקבצת הילדים, המשולמת בגין העותר, הוקפאה. על פי הדו"ח הסוציאלי עליו הסתמך המשיב, לא היו בידי העותרים מקורות הכנסה מלבד קבצת ילדים. במצב דברים זה, התמשכות ההליכים עד לדיון בוועדה הבינמשרדית (דיון המתחייב על פי נהלי המשיב) עשויה להצדיק פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק. בנסיבות המקרה, גם אם משך ההמתנה עד לדיון הוועדה היה סביר (שלעצמו), הותרת העותרת ללא כל פתרון בתקופת הביניים מעוררת קושי. המדובר בעניין הומניטארי בו לחלוף הזמן יש משקל ניכר, משקל המחייב מענה בתוך זמן סביר. יש לזכור בהקשר זה כי רק לאחר הגשת העתירה העניק המשיב לעותרת אשרה זמנית לשלושה חודשים. לא ניתן כל הסבר להימנעות המשיב מעשות כן עובר להגשת העתירה. לכך יש להוסיף כי קשה להשתחרר מן הרושם כי הגשת העתירה האיצה את הדיון בוועדה הבינמשרדית. בשים לב לכלל נסיבות המקרה, למהות העתירה, למהירות היחסית בה נפטר העניין לאחר הגשת העתירה ולכך שלא התקיים דיון בה, יועמד חיוב המשיב בשכר טרחה בהליך זה על סך של 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.