בג"ץ 7432/05 מג'די עבדאללה שיבלי נ. פרקליטות מחוז צפון

השופט א' ריבלין:

עניינה של העתירה בבקשת העותר כי בית משפט זה ייתן צו על תנאי המורה למשיבות ליתן טעם מדוע לא יורו על העמדתם של המשיבים 3-5, המשמשים כמשיבים פורמליים, לדין פלילי.

ביום 18.8.2000 נחבל העותר בקטטה שהתרחשה בין תושבי כפר שיבלי לתושבי כפר דבוריה. בעקבות האירוע הוגשה תלונה למשטרת ישראל, שערכה חקירה מקיפה של האירוע. בסופה של החקירה הועבר התיק לבחינת פרקליטות מחוז צפון. פרקליטת המחוז החליטה שלא להעמיד מי מהחשודים לדין פלילי בשל "היעדר ראיות מספקות". כנגד החלטה זו, ערר העותר לפרקליטות המדינה. לאחר בחינת התיק, החליט פרקליט המדינה שלא לשנות מן ההחלטה של פרקליטת מחוז הצפון, בקובעו כך:

העיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי קיים קושי ראייתי אמיתית בהעמדתם לדין של הנילונים. זאת, לנוכח סתירות בין הגרסאות השונות שמסרו מרשך וחברו דאוד; אופן עריכת הזיהוי של התוקפים על ידי מרשך ועל ידי דאוד והשוני בזיהוי בין שניהם, וכן העובדה ששורה של עדים תומכת בגרסת הנילונים, לפיה לא תקפו כלל באירוע אלא הותקפו על ידי קבוצה של אנשים מהכפר שיבלי. במצב דברים זה, התשתית הראייתית אינה מספיקה לשם העמדה לדין, שכן לטובת הנילונים יעמוד לפחות ספק סביר כי לא הם שתקפו את מרשך.

כנגד החלטה זו הוגשה עתירתו של העותר. לטענתו, די היה בחומר החקירה שנאסף על ידי משטרת עפולה כדי להעמיד את התוקפים לכאורה לדין פלילי. המשיבה טוענת, מנגד, כי מידת ההתערבות של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק לעניין החלטות של העמדה לדין הינה מצומצמת ביותר.

דין העתירה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה יתערב בהחלטותיהן של רשויות האכיפה בנושאים האמורים אך לעתים נדירות. קל וחומר שכך בהחלטות שלא להעמיד לדין בגין אי-דיות הראיות, שם שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה הינו גדול במיוחד. לעניין זה, כבר נספק כי:

אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול הדעת של הפרקליטות בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה ביתר ממתחם שיקול הדעת אשר ניתן לה. (בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נד(1) 659).

העניין שבפנינו אינו נופל בגדר המקרים בהם חרגה הרשות ממתחם שיקול דעתה. עתירתו של העותר אינה מגלה כל שאלה או עניין משפטיים, זולת ערעור על ממצאיהם העובדתיים של המשיבים. אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בממצאים כגון אלה, והעותר לא הניח טעם מיוחד לסטות מהלכה זו. גם לגופו של עניין אין ממש בטרונייתו של העותר. חומר הראיות בתיק העלה גרסאות סותרות באשר לזהות הנוכחים באירוע, המעשים המיוחסים לכל אחד מהם, אופיו של האירוע, ואף סתירות בגרסתו של העותר עצמו. לאור כך שדי בהעלאת ספק סביר בלבד כדי לזכות נאשם בדין פלילי, לא חרגו המשיבים ממתחם הסבירות הרחב שמוקנה להם, עת החליטו שלא להעמיד לדין את תוקפיו לכאורה של העותר.

העתירה נדחית. אין צו להוצאות.